כשאת גרה במקום שיש בו מקווה, אז את טובלת במקווה הזה. את יכולה לאהוב את זה, או לא. אבל זו בדרך כלל חוויה רגילה. עם זאת, כשאת גרה במקום שבו את צריכה להשתמש בגוף אחר של מים, כמו הים, לעתים קרובות קורים מקרים מעניינים או מצחיקים. טבלתי, או לקחתי נשים אחרות לטבול, במקומות ייחודיים רבים, כולל האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט והקריבי. כולן היו חוויות מרגשות ומתגמלות. אבל יש כמה ששווה לשתף!
לקחתי אישה ישראלית לאוקיינוס האטלנטי בטוקיו, יפן, שהיה קר מאוד בחודש מרץ, כדי שתוכל להתחתן למחרת אחר הצהריים. הארוס שלה למד לתואר שני ביפן, והם החליטו שהם אוהבים את הרעיון להתחתן ביפן. אז הם דיברו עם חברינו היקרים הרב והרבנית אדרי מחב”ד טוקיו וקיבלו אישור, בתנאי שהכלה תלך לטבול לפני החתונה. אז יום לפני החתונה, הרב הסיע את החתן, הכלה ואותי למפרץ טוקיו. זה הרבה יותר קרוב לעיר אבל הרבה יותר מאוכלס לעומת הנקודה שבה טבלה חברתי, בסיפור הבא. אז הרוח נשבה והגלים געשו והיה ממש קריר, אפילו קר! הרב והחתן הלכו הצידה כדי לחכות עד שנקרא להם לאסוף אותנו. עמדנו ליד האוקיינוס כשאנשים הסתובבו וחיכינו לזמן הנכון כדי לרוץ למים ולטבול. היא הביטה בי בעיניים פעורות כשההבנה חלחלה לה שנפשוט את הבגדים ונרוץ לים כהכנה האולטימטיבית לנישואים בריאים ומוצלחים המבוססים על ההלכה והמנהגים היהודיים! החוף התפנה לבסוף. התחלנו להתפשט והיא היססה. תפסתי את ידה ואמרתי לה שזה קר אבל אנחנו יכולות לעשות את זה ביחד. היא שאלה, “עכשיו?” ואני אמרתי, “עכשיו!” ורצנו יחד. היא טבלה כמו אלופה וחזרנו לחוף מנצחות! חיבקתי אותה ואיחלתי לה מזל טוב ענק! למחרת, תחת חופה הם נישאו, וחגגנו את האיחוד שלהם בסגנון טוקיו אמיתי עם יהודים ולא-יהודים שהגיעו מכל רחבי העיר לחגוג עם אוכל, (הכנתי את עוגת החתונה), ריקודים, ושמחה!
טבילה נוספת ביפן הייתה קצת יותר מפחידה, אבל הסתיימה בטוב. חברתי הייתה צריכה לטבול, והיא העדיפה מקום במרחק של כשעה. נפגשנו בתחנת הרכבת המקומית ונסענו הרחק מטוקיו. זו הייתה הזדמנות נדירה עבור שתינו להתרחק מהאחריות הרבה שהיו לנו בבתים ובקהילות שלנו, אז שמחנו לדבר ולצחקק כמו ילדות צעירות (למרות שהיה לנו תינוק בעגלה איתנו). בסופו של דבר הגענו לעיירת הנופש על חוף הים, מחוץ לעונה, כך שהאזור היה שומם. הלכנו לטיילת והבחנתי בדגל צבעוני מתנופף מעל בית חוף. תהיתי מה פירוש הדגל, אבל לא היינו שם כדי לטייל; היינו שם לעשות מצווה! התכוננו לטבול, והיא נכנסה למים, ואז צעקה וברחה החוצה. היא דיממה מחתך ברגל שנגרם מחבל שנכרך סביב רגלה בגלים החזקים. שאלתי אותה אם היא רוצה להמשיך והיא אמרה “כמובן!” אז היא טבלה, והתלבשנו ושטפנו ידיים. המסורת שלנו הייתה להביא איתנו חפיסת שוקולד, (כמעט בלתי אפשרי למצוא בטוקיו), ולהנות מחטיפים פוסט-מקווה. בזמן שהתחלנו לקרוע את העטיפה, משאית כיבוי וניידת משטרה מיהרו אלינו וקפץ החוצה שוטר. הוא רץ אלינו ואז עצר כי הוא פשוט לא הבין מה הוא רואה – שתי נשים מערביות עם כיסויי שיער וחצאיות, תינוק בעגלה וחפיסת שוקולד מוכנה לאכילה. הוא שאל בהיסוס ביפנית ואחר כך באנגלית אם אנחנו בסדר. נראינו תמימות וחברה שלי ענתה ביפנית, “כמובן שאנחנו בסדר. למה אתה שואל?” הוא היסס ואמר שאנשים ראו אותנו והתקשרו למשטרה. באותו רגע הבנו שהתקשרו אליהם כי מישהו חשב שאנחנו הולכות לטבוע, מכיוון שזו דרך נפוצה לנשים יפניות להתאבד. הבטחנו נמרצות לשוטר שאנו עומדות לעזוב מיד, ונחזור לטוקיו לאחר טיול הערב המענג שלנו במורד החוף. יצאנו בחיפזון, ושתינו היינו עצובות שהמאמצים שלנו לקיים חיים ואהבה באמצעות מצוות המקווה, עלולים להתבלבל עם קץ החיים העצוב להחריד שהביאו נשים במדינה המארחת שלנו. אבל גם התרגשנו מכך ששוב נוכל להביא קצת קדושה ליפן. רק למקרה שאת תוהה: משמעות הדגל? כן, זה היה דגל אזהרת סערה. קצת לקחנו את חיינו בידיים, שכן הרוח והגלים היו גבוהים מאוד ממש מעבר למקום שבו היינו. היינו עוד יותר אסירות תודה להקב”ה על כל הטוב שנתן לנו.
עכשיו הסיפור האהוב עליי, על הטבילה שלי. זו היתה השבת הראשונה שלי שגרתי (לטווח קצר) בהונולולו, והתקשרתי לבקש שילוו אותי למקווה ביום שישי בערב. הייתי רגילה לטבול בים, אחרי שגרתי ביפן. אז הבאתי חולצה ישנה והלכתי לבית חב”ד לפני הדלקת הנרות. הרבנית הדליקה נרות והלכנו לחוף מפוצץ. הסתכלתי עליה בגבות מורמות. היא אמרה לי שאני צריכה לחכות. חיכינו רק קצת ובאורח פלא כל החוף התרוקן. לאחר מכן נכנסנו למים וכשעליתי מהטבילה הראשונה שלי, זיקוקים התפוצצו בשמים בזמן שאמרתי את הברכה שלי. צחקתי ואמרתי שאלוהים כנראה קיבל את הטבילה שלי. גיליתי ביום שישי הבא שהזיקוקים קורים בשקיעה מדי שבוע, אבל זה בהחלט יצר סיפור מיוחד, שהקב”ה עונה על הברכה שלך עם זיקוקים היה הומוריסטי ומשמח מאוד.
יעל אלדריך היא אמא לארבעה צעירים ייחודיים ומדהימים. היא גם אוהבת לעבוד במקווה בנות ישראל בבוסטון מסצ'וסטס. היא חינכה את ילדיה בחינוך ביתי במשך 17 שנים, נסעה בכל העולם ועברה הרפתקאות רבות עם משפחתה. היא מודה לאלוהים כל יום על טובו.
Comments