נקודת מבט של אב על אובדן הריון

ארבע מילים, זה כל מה שנדרש כדי להוציא אותי מהמסלול. עברו 15 ימים מאז שיצאנו מבית החולים, 15 ימים של צפייה באשתי מנסה להסתיר את דמעותיה מהציבור. 15 ימים של צפייה באדם שאני אוהב בסובל מהכאב הכי קשה שאפשר להעלות על הדעת. במשך שלושת החודשים שקדמו לכך התבוננתי בה זוהרת מהתרגשות, לפעמים שלחתי לה מבטים מעבר לחדר וידעתי שיש לנו סוד מיוחד.

ידענו מחברים שיש לנו מזל. כמה מחברינו הזוגיים הקרובים ביותר והחברה הכי טובה של אשתי מהקולג' התקשו כולם וחלקם עדיין נאבקים להיכנס להריון. עבורנו, זה היה תודה לאל בקלות - באופן מפתיע למען האמת. חשבנו מלשמוע את הסיפורים של הסובבים אותנו שיהיו לנו חודשים של מאבק להרות. אבל התברכנו.

הרגע שאשתי אמרה לי שהיא מצפה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי.

שלושה חודשים וחמישה-עשר יום לאחר מכן ארבע מילים הכאיבו לי, כאילו קיבלתי אגרוף בבטן. "מה שלומך?" שאל החבר הכי טוב שלי. אותו בחור שהתחלתי איתו כיתה א', הלכתי איתו לקמפ ואחר כך למדתי איתו בישיבה. מישהו שהיה בשבילי כמו אח, האדם שמעולם לא הכה איתי.

הוא היה אחד החברים הבודדים שסיפרנו להם את החדשות המרגשות שלנו, זה עתה הפך לאב טרי בעצמו ידעתי שהוא יהיה נלהב עבורנו ואשתו תעזור לשלי לנווט את מערכת הבריאות הישראלית בדרך ללדת תינוק ומעבר לכך. .

"מה שלומך?" לא חשבתי על זה, לא יכולתי. זה לא היה עליי. כולם אמרו לי שזה לא קשור אליי! זה היה על אשתי, האובדן שלה, הכאב שלה... הילד שלה?

בפעם הראשונה מאז שהרופא אמר לנו שאיבדנו את התינוק, מישהו שאל אותי איך אני מתמודד. עקב סיבוכים- נאלצנו להישאר בבית החולים יותר מהרגיל, היינו צריכים להיות במקום שבו תכננו לראות את ילדנו הראשון נולד, ועזבנו אותו בידיים ריקות וכבדי לב.

ארבע המילים האלה אילצו אותי לעבור מטייס אוטומטי למציאות. להרגיש את האובדן והכאב שהחזקתי בו. מנסה בכל הכוח לדכא את הכאב כי זה לא היה שלי. בשאלה אחת של ארבע מילים, חברי נתן לי להבין שזה גם שלי, זה היה גם האובדן שלי, הכאב שלי, הילד שלי.

האחיות בבית החולים, המזכירה במחלקה, פקידת הקבלה במשרד הרופאים שלנו והמשפחה ומעט החברים שסיפרנו להם, כולם גרמו לי להרגיש שזה לא האובדן שלי. אני מבין למה. אני לא כועס עליהם או נפגע מהמעשים שלהם. אני מבין, מבחינתי הדבר הכי חשוב היה לוודא שאשתי בסדר. לנסות בדרך כלשהי להקל על כאבה, לנסות בכל מקרה להחזיר את הניצוץ לעיניה העצובות ומלאות הדמעות.

אבל באותו זמן עם ארבע המילים האלה הבנתי את מה שהחבר הכי טוב שלי כבר ידע, אני צריך להרגיש את זה. זה היה גם האובדן שלי, זה היה גם הכאב שלי.

התקוות והחלומות שהיו לי עבור התינוק הקטן שלנו היו אמיתיים בדיוק כמו של אשתי.

איבדנו ילד, סבלנו מהכאב ביחד.

הרבה פעמים אנחנו לא חושבים על בן הזוג, זה שגם הילד שלו נלקח ממנו. גם הם סבלו מהפלה למרות שמעולם לא נשאו את התינוק.

כשחשבתי אחורה על אחר הצהריים של פטפוט ובכי עם החבר הכי טוב שלי, הבנתי כמה פעמים אנחנו שוכחים שכמו שהיינו מאחלים לאבא מזל טוב על הולדת ילד, כשהתוכנית הזו יורדת מהפסים ויש הפלה או אובדן, הוא גם צריך תמיכה. כל אב לעתיד גם סובל מאובדן שזקוק לריפוי ותמיכה.