מקווה בשלג

כשהשמש זורחת יום אחרי יום, קשה להאמין שאי פעם היה שלג בגוש עציון. אבל סופת השלגים האחרונה בניו יורק עוררה זיכרונות מסופת השלגים הכבדה בצורה יוצאת דופן שלנו בחודש שעבר.

סערת השלג החלה ביום חמישי והותירה מספיק שלג כדי לסגור את כולם במשך רוב יום חמישי וחלק מיום שישי. לאחר עצירה של כמה שעות ביום שישי, מספיק כדי לאפשר לכבישים להיפתח לזמן קצר לפני סגירה חוזרת, אחר הצהריים המאוחרים הפך חשוך וכבד בעננים. שלג החל לרדת ממש לפני כניסת השבת. הסכמתי לעבוד בתור בלנית מכיוון שאני גרה מול המקווה ולכן הייתי צריכה ללכת הכי פחות ברגל כדי להגיע לשם.

כבר לפני השבת התבקשתי לקחת אישה שגרה במרחק הליכה ניכר ורוצה לנסוע הלוך ושוב. ביקשתי ממנה לבוא 20 דקות לפני הדלקת הנרות. כשנכנסתי למקווה גיליתי שהחום לא עובד והמים במקווה נמוכים בשמונה מעלות מהרגיל (28 מעלות צלזיוס במקום 36 מעלות). התנצלתי אבל האישה רצתה לטבול בכל זאת. אמרתי לה לטבול רק פעם אחת, דרישת המינימום ההלכתית, אבל היא התעקשה לטבול ארבע פעמים כמנהגה. כשהיא יצאה מחדר ההלבשה לאחר מכן, היא רעדה ושיניה נקשו - לא רק בגלל המים הקרירים אלא בגלל שהיה חלון שבור בחדר ההלבשה שהכניס אוויר קר. הסברתי לה שהיא צריכה להימנע מלראות את בעלה לפני צאת הכוכבים כי היא אסורה מבחינה הלכתית עד אז, אבל אם לא הייתה ברירה היא יכולה לסמוך על הסלחנות של הרב משה פיינשטיין שכל עוד יש ילדים בסביבה. היא ובעלה יכלו לראות באחר אבל חייבים להימנע מלגעת.

התקשרתי למשגיח המקווה שנתן לי הנחיות להדלקת החימום לפני שהלכתי לסיים את ההכנות לשבת. כשחזרתי, גיליתי שהבניין נעשה קר יותר וכך גם המים (עכשיו ב-27 מעלות). בנוסף, כעת ירד שלג כבד. למרות זאת, ישבתי אחורה לחכות לחמש הנשים שקבעו פגישות (הכרחי רק ביום שישי בערב). בזה אחר זה הו הגיעו מכוסות בשלג. למרות שסיפרתי להם על המים הקרים והקור בחדרים, כולם התעקשו לטבול. הוריתי לכל אחת, די בתקיפות, לטבול רק פעם אחת ולמרות שחלקן התבדחו בצחוק שהם מעתיקות את הסבתות הגדולות הצדקניות שלהם בפולין, ציינתי שהדורות נחלשו ובעוד שבימים קדומים הם אולי היו רגילים טבילה במים קרים, אנחנו לא, ולכן, יש סכנה גדולה יותר.

כל התהליך לקח הרבה יותר זמן מהרגיל, כל אישה נאלצה לקלף שכבות של ביגוד חיצוני מכוסה שלג לפני שנכנסה לחדרים וקילפה שכבות של ביגוד פנימי. אישה אחת הגיעה מלווה בבעלה ולמרות שקיבלתי הוראות לתת לו לחכות בחוץ, התעקשתי שהוא ייכנס לחדר האיפור הקטן ויסגור אותו. כשהבנתי שזה לוקח הרבה זמן, דפקתי בדלת ונתתי לו כמה מגזינים של נשים כדי לקרוא. לא הייתי חסין מהעובדה שאדם נכנס לקודש הקודש הפנימי של המקווה ולמעשה, יכול להיות שמנהלת המקווה שלי הייתה נכנסת בי, אבל לא יכולתי להצדיק להשאיר אדם בחוץ בקור המקפיא רק כדי לשמור על צניעות. הכנסתו לחדר סגור הייתה פתרון ברור.

הטבילות עצמן כללו הרבה צווחות ונשימות עמוקות, אבל בסופו של דבר כל הנשים עברו את התהליך והחלו להתאגד כדי ללכת הביתה. אישה אחת תהתה בקול אם בעלה היה עושה אותו דבר עבורה. הזוג עבר את ההליכה הארוכה ביותר ואני התעקשתי שייקחו מגבות נוספות שיעטפו את הראש והפנים שלהם כדי לחסום אותם מהשלג הכבד מאוד שירד בלי לעצור. אפילו הזמנתי אותם לבוא לאכול ארוחת ערב בבית שלי, אבל אחרי שחשבתי על זה, הם העדיפו ללכת הביתה. כשהייתי אמורה לסגור, אישה אחת נוספת התקרבה והתנצלה על האיחור שלה. כשעזבתי, לבסוף, נמחקו כליל הצעדים ומסלולי הצמיגים מאותו היום. העולם הרגיש מאוד נקי ורענן וטהור. לא שונה מהחוויה הרוחנית שיש לנשים במקווה.

במוצאי שבת הלכתי ובדקתי את המקווה וגיליתי שהמים ירדו עוד יותר (עכשיו ב-21 מעלות) ועדיין אין חימום. בנוסף, השביל למקווה התמלא בשלג ואף אחד לא יכול היה לבוא ולגרוף אותו. קיבלתי את ההחלטה, יחד עם המפקחת, לסגור אותו ללילה אחד למרות שמשמעות הדבר היא שנשים לא יכלו אפילו ללכת לאפרת לטבול מאחר והכביש היה סגור. אולם שתי נשים התקשרו אליי באופן אישי והתעקשו שהן רוצות ללכת לטבול למרות הקשיים. וכך, פתחתי עוד פעמיים כדי לאפשר להן את היכולת לקיים את המצווה שהן כל כך רצו לקיים. ותהיתי, האם אני הייתי עושה אותו דבר?

נחמה גולדמן-ברש היא בעלת תואר שני בתלמוד ומלמדת טקסט רבני והלכה עכשווית בפרדס ובמתן. היא יועצת הלכה, מלמדת ומחנכת על נידה ומיניות ביהדות - לעתים קרובות עבור מרכז עדן. נחמה מתגוררת בגוש עציון עם בעלה ו-4 בנותיה.