איש חכם אמר פעם "בגלל המסורות שלנו שמרנו על איזון במשך הרבה מאוד שנים... בגלל המסורות שלנו, כולם יודעים מי הוא ומה אלוהים מצפה ממנו לעשות" (טוביה מכנר על הגג). מסורות לא רק מועברות מפה לאוזן או טקסט כתוב, אלא ניתן לראותן גם פיזית בתיעוד הארכיאולוגי. כגיאוגרפית הסטורית וארכאולוגית , תמיד נמשכתי לראות איך ההלכות הועברו בין הדורות.
אמנם אנו יודעים שהלכות טהרה משפחה נשמרו בתקופת בית המקדש הראשון, אך יש מעט מקוואות, אם בכלל, שהתגלו מאותה תקופה. עם זאת, באזורים מסוימים, כמו הר ציון, יש עדות לכניסה צדדית בחומות העיר, לכיוון גוף מים מתוקים, שכנראה שימש כמקווה.
לרוב, הנוהג של בניית מקווה לא היה נפוץ עד לתקופת בית המקדש השני. ככל שהמקוואות נהיו יותר נפוצים, נבנו מקוואות ציבוריים. בעוד שיש עוד הרבה מקוואות גדולים ובולטים ברחבי הארץ, קבוצת מקוואות גדולה שיש להזכיר היא בקומראן. עקב הקפדה על שמירת טומאה וטהרה על ידי תושבי קומראן, נחשפו כמה מהמקוואות הגדולים באזור. המקוואות הציבוריים היו לגברים ועדיין נבנו מתוך מחשבה על צניעות וטהרה. הם נבנו עם מחיצה באמצע המדרגות, כך שאלה שהיו טהורים הלכו בצד אחד, ואלה שהיו טמאים הלכו בצד השני, בלי לגעת בטהורים. הנוהג של מקווה קהילתי לנשים, המחובר לבית כנסת, יגיע בהמשך ההסטוריה.
כמה מהדוגמאות הטובות ביותר למקוואות פרטיים ששימשו נשים, ואולי גם גברים, נמצאו במצדה. עד סוף המרד הגדול, המקווה היה כל כך חשוב לעם היהודי, שגם כשהיה במנוסה, היה חשוב לבנות מקוואות שמישים. במצדה כ-20 מקוואות, ובעוד שרק מעטים נבנו בחיפזון על ידי הקנאים, החלוקה, בסמוך לבית הכנסת ובאזורים מרוחקים של האתר, מלמדת שהיו גם מקוואות קהילתיים לגברים וגם מקוואות פרטיים לנשים. חלק מהמקוואות המרוחקים נבנו עם חדר קטן להלבשה או הכנה לפני המקווה עצמו, נראה שחלק מהדברים לא השתנו!
בתקופת המשנה והתלמוד פחת מספר המקוואות בישראל, עקב הירידה באוכלוסיה וההגבלות החדשות על היכן יהודים יכולים להתיישב. לכן, רק הגליל, אזור כרמיאל וצפון שומרון עמוסים בצפיפות במקוואות. בתקופה זו חלה עלייה בשכיחות המקוואות הפרטיים, במיוחד בציפורי, שבה נראה שבבתים מסוימים יש שני מקוואות. למרות העובדה שבתקופה זו היהדות השתנתה, החוקים סביב טומאה וטהרה נשמרו ביתר שאת; וקיבל חשיבות כה רבה, עד שהתלמוד מציע שקהילות יהודיות בעלות משאבים מוגבלים יטפלו תחילה בבניית מקווה ולאחר מכן בית כנסת. אולם למרבה הצער, בשל הסכסוכים הרבים לאורך השנים באזור מסופוטמיה, הנתונים הארכיאולוגיים בקשר למקוואות דלים.
בימי הביניים התפשטה ההיצמדות להצעת התלמוד לפיה באחריות הקהילה, ולא הפרט, לדאוג לבניית מקווה נשים פרטי קהילתי. בתקופת בית המקדש השני היו מקוואות הנשים פרטיות והתמלאו ממי גשמים, או שנשים הלכו לנחל. עם זאת, עד ימי הביניים נבנה לפחות בית כנסת אחד בכל קהילה יהודית עם מקווה קהילתי תת-קרקעי מלא במי תהום. המקווה בפרידברג, גרמניה הוא דוגמה יוצאת דופן לסגנון האדריכלות של אותה תקופה.
ההשוואה בין המקוואות העל-קרקעיים, מלאי מי הגשמים של תקופת בית המקדש השני, לחדר התת-קרקעי של ימי הביניים, מבליטה את השינויים ביחסם של היהודים והגוים סביבם למקווה. הן בתרבות הפרסית והן בתרבות הרומית, הרחצה, הן בקהילה והן באופן פרטי, נחשבה לתקן היגייני הכרחי שרק מעמד האיכרים לא היו מסוגלים לקחת בו חלק. אולם, עם עליית הנצרות, החלו לאכוף הגבלות של צניעות בכל רחבי אירופה. כבר לא הייתה אפשרות לשום צורה של רחצה להיות בחוץ, שלא לדבר על בציבור.
לרוב, מאז ימי הביניים לא חלו שינויים רבים בארכיטקטורה, במיקום או בפרקטיקה בקשר למקווה, עד לימינו המודרניים. המקוואות עדיין מחוברות לבתי כנסת, בתוך מבנה, ולרוב מלאות במי תהום. אף על פי כן, לאחר תקופת הנאורות, כשהחלה להתפשט יותר סובלנות ברחבי העולם, שוב ניתן היה לבנות מקוואות מעל פני הקרקע. החל מתישהו בשלהי הרנסנס, החלו לבנות מקוואות במבנים נפרדים ולא מתחת לבית הכנסת, כמו זה שהתגלה בתוך מתחם בתי הכנסת של אמסטרדם.
אני מקבלת השראה מהתבוננות במקוואות השונות לאורך ההיסטוריה. הבניינים אולי השתנו, אולי קשה יותר לזהות אותם, אבל המסורת עדיין חיה מאוד. בכל חודש כשאני הולכת למקווה, אני חושבת על הנשים האמיצות שלפניי. כשאני הולכת ברחוב בלי אפילו מבט מהעוברים והשבים, אני מודה להשם שאני לא צריכה לדאוג מרדיפות דת בדרכי למקווה. כשאני צועדת את הצעדים הספורים מהכניסה לחדר ההכנה ואז לתוך המים, אני אסירת תודה על כך שאני לא צריכה לרדת אל המעמקים התת-קרקעיים, אל מי התהום הקרים. לבסוף, בדרכי הביתה, אני מכירה תודה על העובדה שאני צועדת בביטחון באזור שנחשב מסוכן לפני אלפי שנים, ונשים היו נאלצות לעזוב את הגנת העיר שלהן כדי ללכת הביתה. מצוות המקווה מחברת אותי לאבותי שנותנים לי מוטיבציה לשמור על המסורת.
אליאורה בן שמואל היא מטינק, ניו ג'רזי, וכיום מתגוררת בירושלים עם בעלה נתן. לאחרונה היה לה העונג ללמוד עם ד"ר יהודית פוגל וד"ר נעמי מרמון גרומט בקורס הדרכת כלות. היא נהנית למזג את שתי התשוקות שלה, ארכיאולוגיה עם הלכות טהרת המשפחה/נידה, כדי להחיות את העבר.
Comments