מי ים סוף

בפסח הזה הוזמנו לארוחת ערב בליל שביעי של פסח למשפחה שיש לה את המנהג ללבוש בגדי חוף לארוחת ערב לרגל יום השנה לקרית ים סוף.

אני אוהבת את הרעיון הזה - לא רק בגלל שאני לא יכולה לחכות ללבוש את הסנפירים והשנורקל שלי לארוחת ערב ביום חמישי בערב, זה גם כי אני מבינה שזה באמת גורם לי לחשוב על המשמעות של החוויה של קריית ים סוף.

דמיינו את הסצנה. היהודים ברחו ממצרים והותירו מאחוריהם בלבול ומגפה. ואז ניצבים מול הים - האם הם ידעו שיש שם ים? האם הם הבינו שהם נתקלים במכשול בלתי עביר? הפחד בטח היה גדול.

מלמדים אותנו שאדם אחד, נחשון בן עמינדב, עשה את הקפיצה האולטימטיבית של האמונה וקפץ לים, ואז אלוהים השתלט על הים ובקע אותו. היהודים חצו על יבשה, הולכים בין עמודי מים, בין הטיפות.

איזו מערכת יחסים מעניינת יש לנו כבני אדם עם עולם הטבע, ועם מים בפרט. מים הם נותני החיים, ואנחנו כלום בלעדיהם. עם זאת, מעט מדי מים או יותר מדי מים, עבור בן אדם או עבור כדור הארץ הם אסון.

מעניין במיוחד שאנו משתמשים במים בחוויית המקווה שלנו. מקווה הוא חוויה טרנספורמטיבית שמשנה מישהו ממעמד לא טהור למעמד טהור. זה לא ניקוי חיצוני אלא טרנספורמציה רוחנית פנימית.

יהודי מצרים נאלצו לעבור דרך המים, ללכת בין המים, כדי לעבור חוויה רוחנית משנה חיים. הם הביאו איתם את כל חששותיהם, תקוותיהם ואמונתו של נחשון בן עמינדב.

מקווה יכול להיות חוויה מאתגרת, תלוי איפה אתה נמצא ברגשות שלך כלפי דת, אלוהים, רוחניות ומה שקורה בחיים האישיים שלך. יש מקרים שבהם אנו מרגישים מחוברים, ויש פעמים שאנו מרגישים מנותקים. יש תקופות שבהן אנו מלאי תקווה, פעמים שאנו מפחדים, וזמנים שבהם אנו נכנעים ברצון לאמונתנו. עבור כלות, למקווה יש קונוטציה של אמונה ותקווה בעתידן. עבור נשים שחוות אי פוריות, המקווה יכול להוות תזכורת לעוד חודש שחלף מבלי להרות. להתנסות במקווה, בלי לדעת מה יביא החודש הבא, יכולה להיות חוויה עוצמתית ומסובכת. אפשר להרגיש תקווה במקווה, ואפשר להרגיש אובדן. הדמעות עלולות להימס לתוך מי המקווה ולהיות בלתי ניתנות להבחנה מיתר הטיפות. המקווה, כמו ים סוף, יכול לקלוט את הפרט, את אמונתו, תקוותיו ופחדו בהווה ובעתיד הלא נודע.

לקראת חווית המקווה הבאה שלי, אני מקווה להרהר בחשש שבני ישראל בוודאי חש מול המים, התקווה שהייתה לנחשון כשקפץ פנימה, והאופן שבו מרגישים המים סביב כל הרגשות והחוויות האנושיות שלי.

עכשיו, לו רק יכולתי ללבוש את הסנפירים שלי!

ד"ר קרן וסרשטיין היא פסיכולוגית במרילנד ווירג'יניה המתמחה באי פוריות.