
לקח לי כמה שנים לכתוב את הסיפור על ביקור במקווה עתיק ביוון, שכן החוויה הזו קשורה באירועים שקרו שנים רבות קודם לכן. אני אתחיל בהתחלה….
הרב בארי פרוינדל היה המסדר קידושין (אמן טקסים דתי) בחתונתי בוושינגטון די.סי. בספטמבר 1990. הוא נכנס לתפקידו החדש כרב דוכן בקהילת קשר ישראל בשנת 1989, ובלימודו היהודי העמוק והישר. אישיות, התקבל בקלות כמנהיג על ידי הקהילה הצעירה.
רק התחלתי בדרכי למצוות כשבאתי במגע עם הרב פרוינדל. פרוינדל היה מורה טוב וקשר ישראל הייתה קהילה פתוחה ומקבלת של צעירים כמוני. הקהילה הייתה מאוד מסבירת פנים, וזוגות רבים למעשה נפגשו והתחתנו דרך קשר; בעלי ואני היינו אולי הזוג התשיעי או העשירי באותה שנה לבד. בשהותנו הקצרה בת שנתיים בוושינגטון, היינו מעורבים בכמה פרויקטים מוכווני קהילה כמו הקמת מניין לומד, החייאה של חברה קדישא והקמת קבוצת תפילה לנשים.
רוב הזוגות הצעירים שהכרנו ב-DC מפוזרים כעת ברחבי ארה"ב וישראל. כולנו הזדקנו, גידלנו ילדים, המשכנו הלאה. אנחנו עדיין בקשר עם מספר לא מבוטל מחברינו, אבל אנחנו לא בקשר עם קשר ישראל ועם בארי פרוינדל מאז עלייתנו לבאר שבע ב-1991.
לא היה מקווה בוושינגטון, כשגרנו שם. אם רצינו להשתמש במקווה, היינו צריכים לנסוע 20 דקות לסילבר ספרינג, MD, לחנות לאורך רחוב חשוך, ללכת בשביל חשוך ולדפוק על דלת נעולה חשוכה לפני שנכנסנו לחדרים הנסתרים ששכנו את המקווה. . ההשתתפות במקווה הייתה בתיאום מראש בלבד. בפנים המקווה היה חם ומזמין. היו שם גלימות קטיפה ללבוש וכפכפי נייר אישיים. נשים עברו בחדרים עם מעט מודעות לנשים אחרות המתגוררות בחדרים אחרים. הכל היה פרטי ונקי. בגלל המרחק אי אפשר היה להשתמש במקווה בשבת. אם היום שלך לטבול נפל בליל שישי, היית צריכה להמתין עד מוצאי שבת כדי לקיים את המצווה.
זה לא דומה לחוויה של שימוש במקווה בישראל. מקווה ישראלי הוא תועלתני עם הרבה חדרי הלבשה/מקלחת לאוכלוסיית הנשים הגדולה שמשתמשת בהם, לרבות נשים רבות שאינן דתיות. אין חלוקים ללבוש במקוואות איפה שאני גרה, למרות שלפעמים יש להם נעלי בית מפלסטיק משותפות אם את שוכחת את שלך. הרצפות אינן מכוסות שטיחים; הם אריחי קרמיקה לניקוי קל. בשנה הראשונה שלי לעלייה, למדתי להקדים את הכלות שעתידות להתחתן בקרוב ולמסיבות התופים שלהן כדי שלא אצטרך לחכות כל הלילה. זה היה לפני שהיו מקוואות שהוקדשו במיוחד לכלות. (אבל הו, הפינוקים הספרדיים המתוקים שהם חלקו איתי.)
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהצלחתי ללכת למקווה ביום שישי בערב. זה היה בחור בקיר נורא, טובעני ומכוסה אזוב שבו יצאתי בהרגשה פחות נקייה מאשר כשנכנסתי למים. ובכל זאת, זה היה מרגש, ביטוי רגשי אמיתי של מצווה. או הפעם בה הלכתי לאותו מקווה בערב יום הזיכרון, יום הזיכרון לישראל, צפירת היללה, זעקה שנשאה אותי קדימה בתחושת מסירות ותכלית.
המקווה ההוא נסגר זמן קצר לאחר שהגענו לבאר שבע והתחלנו את חיינו כאן. חיפשתי מקום אחר שבו אוכל לטבול. ניסיתי מקוואות שונים בחלקים רבים של העיר, בניסיון למצוא אחד שאוכל להשתתף בו באופן קבוע.
חיי התקדמו בחוסר חיזוי רגוע. ילדתי שלושה צברים, צפיתי בהם גדלים לבגרות והתחלתי להתמקד בהיבטים אחרים של חיי. לפתע, העבודה תפסה את המושב הקדמי.
בנובמבר 2014, שבועות ספורים בלבד לאחר שברי פרוינדל נעצר על מציצנות בוושינגטון הבירה, בעלי ג'ף ואני איישנו הפלגה של 12 לילות AACI לאירופה. (AACI הוא איגוד האמריקאים והקנדים בישראל (www.aaci.org.il), שבו עבדתי ב-15 השנים האחרונות.) חישבתי שאצטרך למצוא מקווה בזמן שנסענו בין שישה נמלים של שיחה הכוללת את ונציה, דוברובניק, חאניה, קורפו וקוטור.
הייתי יותר מקצת לחוצה מהמצוקה הזו. מעצרו של פרוינדל כאב לי רגשית. איך יכול להיות שהאיש הגדול מהחיים הזה שאני זוכר כהשפעה חיובית עלי התנהג בצורה כל כך מושחתת? לא הכרתי את הנשים שהוא בגד - שהופרו מרחוק - אבל המחשבות שלי היו איתן. למרות המרחק שלי לקהילה האמריקאית, הרהרתי בהשלכות של כל המצב הזה. באופן מיידי יותר, היו לי תמונות של עצמי מתחמקת מהקבוצה הגדולה שליווינו, יורד לים ורצה עירומה לתוך המים השחורים הגמורים בזמן שהספינה מתרחקת ממני באיטיות. אההה!
גם הרעיון לא להשתמש במקווה היה בלתי מתקבל על הדעת. נוהגנו מאז נישואינו לחדש את האינטימיות שלנו רק לאחר הטבילה שלי במקווה. אם יכולתי לצאת למקווה חודשים ספורים קודם לכן במהלך הקיץ הקשה של הרקטות והמלחמה של מבצע צוק איתן, הייתי יכולה למצוא אחד בשייט שלנו. (אה, כן, נסה להופיע במקווה המקומי שלך כדי למצוא אותו סגור היטב עם פתק מוצמד לדלת שבו כתוב רק מקוואות שבהם נעשה שימוש בחדרים בטוחים. חזרה במכונית, בחזרה אל הלילה המפחיד שבו כל הרעשים עושים אתה קופץ ולבסוף לתוך המקווה המואר והצפוף בקצה השני של העיר עם נשים מכל רחבי העיר, שם צחקנו וצחקנו בעצבנות בהמתנה לתורנו.) הייתי צריך לקחת בחזרה את חווית המקווה מהרעל שאיתו היה פרוינדל הדביק אותו; היה צורך לטהר את החוויה עצמה.
ג'ף ואני חיפשנו כל דבר שעשוי לסייע לנו. חברתי והבלנית לשעבר כאן בבאר שבע נתנה לנו כמה תובנות לגבי מה מותר. למשל, למדתי שאני יכול ללבוש חלוק רפוי אם אני צריכה לטבול במקום ציבורי, בדומה למתגיירים לובשים כשהם הולכים לפני בית הדין. (כן, זכיתי ללוות אישה למקווה לגיורה, והחלוקים האלה הן דברים עבים ומכוערים.) למדתי גם שאם שבעת הימים הנקיים שלי כבר הסתיימו, אוכל להשתמש במקווה בשעות היום .
למזל, יש מקווה כשר בנמל חאניה היווני. המקווה נחנך מחדש בשנת 2000 על ידי הרב הספרדי הראשי לישראל דאז, עומד בחדר אחורי לא מבודד של בית הכנסת הקטן ומשמש לעתים רחוקות על ידי כלות ו...נשים נואשות כמוני. בית הכנסת עצמו מתוארך למאה ה-14 עם חצר עדינה המסתירה את כניסתו.
בקושי לא קטן שמרתי בסוד מקבוצת המטיילים שלנו, בת 160 איש, שאני מחכה שיפנו את בית הכנסת כדי שיהיה אפשר לנעול אותו בזמן שאני משתמש במקווה. הקבוצה הגדולה שלנו חולקה לשלוש קבוצות קטנות יותר כדי לאפשר לכולם להשתלב בבית הכנסת בסיבוב של צפייה.
למרבה המזל, האי חאניה קטן מספיק כדי שהצלחתי גם ללוות את הקבוצה שלי וגם למהר חזרה לבית הכנסת לבדוק את זמינות המקווה.
לבסוף, הייתי מוכן לעשות את מה שבאתי בשבילו. הסרתי את מעקה הבטיחות שמנע מאנשים לרדת למים. קיפלתי את הבגדים שלי והנחתי אותם על מדף האבן. הוצאתי את המגבת כדי שהיא תחכה לי כשאצא החוצה. ואז טבלתי את בהונותי במים. המים האלה היו קרים. ירדתי שתי מדרגות, ועם מים ליד השוקיים עצרתי. המים היו כל כך קרים שנשמתי בצורה לא סדירה כדי לנסות להרגיע את עצמי. ירדתי עוד צעד למטה. אולי אם הייתי מתיזה מים על הרגליים והידיים, זה יקל על הטבילה. עוד צעד. עכשיו זה היה עד הברכיים שלי. אני לא יכולה לעשות את זה, חשבתי. היה כל כך קר שבעצם עשיתי היפר-ונטילציה. איך הייתי הולכת לטבול את כולי במים האלה?
הבטתי סביבי בחדר האבן הפשוט, המדרגות העתיקות שעליהן עמדתי. זה לא היה רק ממצא ארכיאולוגי כלשהו, מאובק מגיל ומוצג כתערוכה של החיים היהודיים הקדומים; זה היה מקווה עבודה עם מים חיים נקיים וטהורים. כמה התברכתי שהשתמשתי במקווה היסטורי כפי שהוא נועד. הייתי שם כדי לטהר את עצמי במים הקרים והקפואים האלה והתכוונתי לעשות את זה. זה היה הכל או כלום. ירדתי עוד שתי מדרגות ואז שקעתי למים הקרים ביותר שהרגשתי אי פעם. שלוש פעמים טבלתי, שלוש פעמים יצאתי רועדת. וזה נעשה.
עכשיו, כשהזדקנתי מספיק, עברה יותר משנה מאז שנאלצתי להשתמש במקווה, אבל החוויה הזו בולטת במוחי כאחד משיאי חיי הזוגיות, עוצמתית יותר מאשר כשהשתמשתי מקווה סקויה המפואר של סן פרנסיסקו, או האינטימיות שחשתי בבית בסילבר ספרינג. זה היה רגע שבו פעלתי בעצמי, שבו התמסרתי מחדש לשימושו ולמשמעותו של המקווה, שבו הבאתי חיים למבנה אבן עתיק שהיה מאפיין במחזור החיים היהודי מאז המאה הראשונה. לקחתי בחזרה את מה שהיה שלי מהידיים - והעיניים - של אלה שבחרו לטמא את החוויה הזו.
וכשהגעתי אל אחר הצהריים שטוף השמש של חודש נובמבר על אי מוקף בגלי הים העדינים של הים התיכון, התמוגגתי.
התמונה ממקווה בחאניה, יוון, באדיבות בית הכנסת עץ חיים
댓글