הגיע הזמן הזה שוב. עוד חודש. עוד כשלון. בעבר הייתי בוכה כשראיתי דם בפעם הראשונה בכל חודש. עכשיו כבר אין לי את האנרגיה לכך. מרגיש לי כאילו נגמרו לי הדמעות. כל שנותר לי לעשות הוא להרכין את ראש, לעצום עיניים ולתת לאנחה לצאת מפי. ידעתי שזה מגיע. בתחילת ההמתנה בת השבועיים בסבב הזה הייתי אופטימית, הייתה לי תקווה. ניתחתי כל תחושה קטנה בגוף, אולי זה סימן! אולי נקלט הריון! אבל רק השלתי את עצמי. נאחזתי בכל שביב של תקווה, לפני שהגיע האישור הסופי, מזל טוב, שוב את לא בהריון, עקרה. ריקה. כושלת.
מעבר להתמודדות הרגשית, זה גם אומר שאם אני רוצה נחמה פיזית, אפילו חיבוק מבעלי או רצון להשען עליו, אני צריכה ללכת למקווה. שוב. אני לא אוהבת ללכת לשם. זו תזכורת חודשית לכאב הלב שלי. כאילו לועגים לי, “מה, את רוצה חיבוק מבעלך בזמן שאת מתמודדת עם החדשות הרעות? הוא האדם היחיד הנוסף במשפחה שלך, כי עדיין אין לך ילדים. ובדיוק כשאת צריכה את המגע התומך יותר מכל דבר אחר לוקחים גם את זה ממך? כן…. מבאס להיות את”.
בסדר, אז אני בולעת את הכאב והכעס ואני הולכת. אני מכינה את עצמי , אני בוהה במראה, לא מסוגלת לנתק את מבטי. אני מרוכזת בדברים שאני שונאת, הגוף שמסרב לעשות את העבודה שלו, את מה שהוא אמור לעשות. אני רוצה לבכות, אך שוב הגוף שלי לא נותן לי את מה שאני רוצה.
ואז אני לוקחת נשימה עמוקה. אני עושה לעצמי שיחת עידוד. אמנם זה שאני כאן מסמל את הכשלון של החודש הקודם, אך מצד שני זו גם אפשרות חדשה. זהו חודש חדש. הזדמנות חדשה. אולי הפעם זה יעבוד. אולי זו תהיה הפעם האחרונה שלי כאן במקווה עד אחרי לידת תינוק בריא. אולי סוף סוף זה יהיה החודש בו ה’ אומר לי: “את יכולה, את תצליחי, הנה ההזדמנות שלך”. אני לא יודעת מה הסיכויים לכך, אבל אולי. עם ה’, הכל אפשרי. אפילו אם אין לך סבירות גבוהה. רק תהיי חיובית, אל תאבדי תקווה. תנשמי.
אני נעטפת במגבת ולוחצת על הפעמון. אני שומעת את הבלנית קרבה ואת הדפיקה בצד השני של הדלת. אני יוצאת. היא מחייכת אליי. שהיא שואלת אותי מהו מנהג הטבילה שלי אם אני בטוחה שבדקתי הכל. אני עונה, ועכשו הגיע הזמן. היא מסתובבת והולכת לפינה שלה ומסיטה את מבטה, נותנת לי מעט פרטיות בזמן שאני נכנסת אל המים. תודה לאל על בלניות טובות. אני תולה את המגבת על המעקה ונעה באיטיות. המים חמימים ונעימים, נותנים לי תחושה של בטחון. עכשו הזמן. אני רועדת אך מפוקסת.
טבילה
עליה. נשימה.
אומרת את הברכה.
עכשו אני רוצה להגיד את כל השאר, אני רוצה לצעוק עד שגרוני יכאב. אני רוצה לבכות עד שהדמעות שלי ימלאו את הבור בעצמם. אני רוצה להתחנן ולבקש. אני רוצה לשאול ולהבין, למה?? למה אני?? למה כל מה שקרה? האם אני צריכה להיות מושלמת כדי להתברך בילד? למה אני לא טובה מפסיק? אני רוצה לשקוע מתחת למים ולא לעלות בחזרה לעולם. המוח שלי חסר תחושה ומחשבה. אני רק חשה דפיקות של רגש בראש שלי שאני לא יכולה לנסח למלים. אני לא מסוגלת להתפלל, אני רק מסוגלת להגיד, ה’ אתה יודע מה עברתי עד עכשיו, מה אני לא מסוגלת לעבור שוב, מה אני רוצה. בבקשה. בבקשה. בבקשה.
אני חושבת על החלום שלי, על אף הכל הוא מביא חיוך לפניי. רק המחשבה שאני מחזיקה את היד לילד שלי, מרדימה אותו עם שירה, מנחמת כשהוא בוכה, עוזרת לו עם שיעורי בית וצופה בו משחק עם חברים… המחשבה של חיוך, צחוק…. רק על זה אני חושבת. זה מה שאני רוצה יותר מכל דבר אתר בעולם. ומה שאני עובדת עליו כל כך קשה כדי להשיג.
אני נחושה. אני לא מוותרת. ומעל לכל אני רוצה את ההזדמנות. ה’, תן לי את ההזדמנות הזו. אני כועסת. אני מלאת תקווה, אני עצובה, אני שמחה, אני נרגשת ומצפה, אני ערימה של סתירות. אני הולכת לתת לזה כל מה שיש לי.
כל זה עובר לי בראש בחמש שניות בערך. אני לא יכולה להתרכז בשום חלק מזה.
טבילה.
עליה. נשימה
טבילה
עליה. נשימה
לו רק ה’ היה נושף רוח חיים של תינוק לתוכי.
בעודי מתרחקת מהמבנה הלא כל כך סודי של המקווה, כל שנותר לי לעשות הוא להתפלל שלא אחזור לכאו בקרוב מכל הסיבות הטובות.
נקווה.
נדיבה בוכלר נאבקה ללדת ילדים במשך 3+ שנים לפני שילדה את בנה. בפוסטים שלה בבלוג היא מקווה ליצור יותר הבנה, וליצור יותר שיחה על האתגרים הללו, במיוחד על אופי ההשפעה שלהם בעולם הדתי.
Comments