להחזיק את הראש מתחת למים

"נתקעת, נכון?"

"כן, אני לא אוהבת את המים."

"רוצה ללמוד לשחות?"

"אני לא יכולה."

"בטח יכולה."

אני שונא את בריכת השחייה הזו. מאוד מפנק פעם בשבוע, לעמוד במים קרים ולרעוד, להיאחז במעקה המדרגות כשישים דקות שלמות כל אחת לוקחת שישים שניות, סוף סוף חולפות. והמורה הזו צועקת עלי לשחרר. לַעֲזוֹב? פעם עזבתי בטעות והמים הרימו אותי מהקרקע. צרחתי ותפסתי את המעקה דוחפת את רגלי מטה עד שיכולתי להרגיש בטון מוצק מתחת לרגלי.

אני שונאת את בגד הים שלי, צמוד כמו נחש מכווץ. עכשיו כולם יכולים לראות עד כמה אני שמנה.

אני שונאת את המורה שלי. היא דיווחה עליי למנהלת. היא אמרה לה שאני לא אלמד לשחות. זו הפעם הראשונה שאי פעם נאלצתי ללכת למנהלת. היא ביזתה אותי. היא לא כאן היום, אז אני הולכת להראות לה ולתת למצילה החביבה הזאת ללמד אותי לשחות.

"אוקי תלמדי אותי. . . . בבקשה."

"בדיוק אז, החזיקי את המצוף שלך לפניך. . ."

בתום שישים הדקות האלה שחיתי. לא יכולתי לחכות לשבוע הבא כדי לראות את פניה של המורה שלי. אף פעם לא היה לי את העונג הזה. בשבוע הבא הייתה הלוויה של אבי, וכשחזרתי לבריכה, רגלי נצמדו לרצפת הבריכה הבטוחה המוצקה.

אז לא יכולתי לשחות, אז מה? עזבתי את בית הספר הזה כשירה מאוד להמשיך בקריירה האקדמית שלי. לא לדעת לשחות לא היה שייך בחיי. עד . . . שרציתי להתחתן.

הו, השבועות שלפני החתונה שלי; השמלה, האולם, בגדים לחיים החדשים שלי, כלים למטבח שלי. קניות מיום ליום, תכנון ותאריכים. ממש במרומי מוחי מחשבה עטופה היטב, כמעט נסתרת, מקווה; את חייבת להכניס את הראש מתחת למים. השבוע של החתונה הגיע ואפילו לא תכננתי מתי ללכת. באותו לילה ראשון בשבוע האחרון לפני החתונה שלי נבהלתי.

אני חייבת ללכת. איך אני אעשה את זה? זה לא רק הראש שלי. איך ארים את הרגליים למעלה? אני לא יכולה להתחתן, אני לא יכולה. אני כל כך רוצה, אבל אני פשוט לא יכולה. אבל כן למדתי לשחות, זוכרת? תוך שעה אחת. אני יכולה לעשות את זה שוב. כמובן שאני יכולה לעשות זאת שוב בשביל שלום בעלי.

אז הלכתי.

הגברת המקוה קרנה לעברי. "אז זה הכלה, מזל טוב, מתי החתונה?"

"מָחָר."

"בואי נעבור על רשימת הבדיקה. . ."

עטפתי את עצמי היטב בחלוק הרחצה, הלכתי לעבר המדרגות.

"הנה, אני אקח את זה."

היא הורידה את חלוק הרחצה שלי. החזקתי במעקה, שומט את ראשי ומתכרבל מעט כדי לנסות להסתיר את גופי החשוף. צעד אחד; לפחות המים חמים. שני צעדים, שלושה, אני בקושי שומעת את עצמי חושבת עם פעימות הלב הדוהרות שלי. הגעתי לתחתית. המים הגיעו עד הצוואר שלי והייתי צריכה להחזיק את עצמי בנוקשות מאוד כדי למנוע מעצמי לצוף. הרגשתי חולה, מבולבלת ומפוחדת.

אשת המקוה עמדה ליד המקוה והשפילה את מבטי אליי. "זהו, עכשיו שחררי ותנסי להיכנס מתחת למים."

שחררתי ביד אחת. הגוף שלי התחיל לצוף. נלחמתי על השליטה ונצמדתי לקיר. אשת המקווה ממקומה הבטוח על היבשה המשיכה בחיוך "תרימי את הרגליים ותכניסי את הראש מתחת למים".

בטח עשיתי איזו תנועה כי היא אמרה "טוב אבל לא לגמרי, נסי שוב."

ניסיתי שוב ושוב ושוב קיבלתי עידוד אחר עידוד. בכל פעם היא אמרה שזה קצת יותר קרוב אבל . . .

"חכי שם רגע; אני רק הולכת להביא מישהי שיכולה לעזור לך."

אז גברת, שמעולם לא ראיתי לפני כן, עמדה מולי במים והחזיקה את ידי

"אחת, שתיים, שלוש ו. . .

ניסינו כמה פעמים ואז, לשבריר שנייה, כשהיא שחררה את הידיים שלי, הצלחתי להרים את הרגליים ולהכניס את הראש, השערות והכל מתחת למים.

"מזל-טוב!" אמרה הגברת המקוה שלי והיא והעוזרת שלי מיהרו ללכת.

הייתי לבד במקווה/שירותים הצמודים שלי. התייבשתי והתלבשתי דקה אחת בהתרוממות רוח מהמחשבה על מחר. הדקה הבאה נדבקת בפחד מכווצת בטן מהמחשבה על ביקורים כל חודש במקווה.

ליל המקוה אף פעם לא היה קל, גם לאחר שהותר לי לטבול רק פעם אחת במקום שלוש פעמים המקובלות.

עכשיו גם אני בלנית וכל אלה שמפחדות ממים באות אלי כי אני יודעת בדיוק איך זה.