תמיד אזכור את ההתרגשות לחזור הביתה לבלות את פסח עם משפחתי ממש לפני החתונה שלנו. עברו כמה חודשים מאז שראיתי את המשפחה שלי וסבתי ז''ל נתנה לי לחזור הביתה לישראל שכן גרתי אז ליד הסבתא שלי באמריקה, והייתי מאורסת. אחרי שהגעתי הביתה, יש לי זיכרון חזק של רגע, שאני משחזרת הרבה. זו הייתה שיחת הטלפון ששמעתי. אמא שלי דיברה עם הרופא שלה. מילת הס. . אף אחד מעולם לא דיבר על מילה הס. . ואף אחד לא ידע איך להגיב.
לאמה שלי היה סרטן השד. סַרְטָן. כל הזמן חזרתי על המילה לעצמי שוב ושוב כדי לקבל אותה. כדי להבין את זה. לפני 20 שנה, כשהאמה שלי אובחנה, לא היה דבר כזה קבוצות תמיכה לנשים עם סרטן השד; לא היו ארגונים זמינים להחזיק את ידה של אישה ולהדריך אותה בתהליך; לא היו משאבים שיעזרו לה להבין מה קורה. היינו לבד. וזה לא היה פשוט.
חזרתי לארצות הברית אחרי פסח אבל התקשיתי להיות כל כך רחוקה. הרגשתי חסר אונים. במהלך האירוסין שלנו, אמי דיברה על האבחנה שלה עם המשפחה. עבורנו, ככל שעברנו את האירוסין, הפרטים של החתונה שלנו הפכו פחות משמעותיים, ההחלטות הקטנות נעשו עוד יותר קטנות. אמי עברה ניתוח לפני החתונה ואז התחילה כימותרפיה זמן קצר לאחר שחזרה הביתה. הייתי באמריקה; היא הייתה בישראל. הייתי רחוקה והתחלתי את הנישואים החדשים שלי, וניסיתי לעשות כמיטב יכולתי למען אמה שלי, לתמוך בה בכל דרך שיכולתי.
נעבור קדימה 20 שנה. אמא ברוך השם שלי חיה וקיימת, משגשגת. הייתה לי הזכות לארגן אירוע למרכז עדן להעלאת המודעות לסרטן השד, אשר גם סיפק פורום לשורדות לספר בפתיחות את סיפורן ולשתף את האתגרים המתמשכים איתם הם מתמודדים. בפעם הראשונה, אמה שלי קמה וסיפרה את סיפורה בפומבי. לא יכולתי להיות גאה יותר באומץ ליבה של אמא שלי כשהיא תיארה את לקח החוסן שלמדה מהחיים עם סרטן השד ואת הדרך שבה זה השפיע על חייה. היא נתנה לכולנו השראה באותו ערב. זה נתן לי השראה לחזק את הקשר שלי למרכז עדן, ואת הצורך להמשיך לעזור להן במשימתן להפיץ את המודעות לנשים אחרות - נשים שהן בדיוק כמו האמא שלי.
כשחיפשתי דרכים שבהן אוכל להמשיך ולחולל שינוי, קיבלתי השראה להתנדב להיות בלנית בקהילת ביתי. אהבתי כל דקה שביליתי כבלנית. אני מוקירה את ההזדמנויות להיות שם עבור נשים אחרות, להיות רגישה לצרכים האישיים של כל אישה, בכל שלב ושלב של חייהן, ובפרט לאלו הנאבקות במחלה. המקווה הוא המצווה שלנו, זמן האישה להתחדשות, חיבור, תפילה, תקוות ואחדות עם ה'. זו זכות להיות שם עבור נשים - לתמוך בהן ולהעניק להן השראה, אני מקווה.
חלפה עוד שנה. ועכשיו, 21 שנים אחרי שהתחתנתי, שוב בערב פסח, חשה אמה שלי שהמילה ס. חזרה. היום, המילה ס. אינה עוד מילה בלתי מדוברת, אך עדיין מילה שאנו שומעים במשקי הבית שלנו לעתים קרובות מדי. סרטן השד של אמה שלי חזר. וכך, שוב, עוד פסח קשה. אולם הפעם, יש כל כך הרבה מה ללמוד מהעבר. יש לי הזדמנות להיות שם בשביל אמה שלי. היא צריכה תמיכה. כמו אבא שלי. כמו הילדים שלה. כמו הנכדים שלה.
שאלתי את אמה שלי מה היא צריכה ממני. התשובה שלה - היא לא רצתה ללכת לטיפולים לבד. כואבים לי זיכרונות מהעבר כשלא הייתי שם בשבילה כי לא יכולתי להיות, אבל הבטחתי לעצמי שהפעם זה יהיה אחרת. וככה זה היה בדיוק.
יצרתי קבוצת וואטסאפ של משפחה וחברים שאומרים תהילים לאמה שלנו באופן שוטף. אני מתכוונת שזה פועל 24/7 - תהילים נאמר בכל פעם שלמישהו בקבוצה יש רגע פנוי. עד היום סיימנו את ספר תהלים 48 פעמים. ארגנתי גם סעודת אמנים, ערב מלא ברכות בשביל הרפואה של אמא שלנו. היו ברכות שהוקדשו לאמא שלי, לכל הנשים שהשתתפו ולכל הנזקקים. זה נותן לאמא שלי חיזוק לדעת שיש לה צוות של אנשים שאוהבים ורוצים שתנצח את הסרטן. היא יודעת שהיא אהובה ונתמכת. היא יודעת שהיא לא לבד.
הלוואי שיכולתי לקחת את הסרטן. אני לא יכולה. אף אחד מאיתנו לא יכול. בעזרת השם היא תתאושש לגמרי ותבריא. אנחנו יכולים לראות בסרטן הזדמנות לעשות שינוי. אני יכול להשתמש בזה כהזדמנות לגרום לאמי להרגיש אהובה ונתמכת. אני יכול להשתמש בזה כהזדמנות להתפלל. אני יכול להשתמש בזה כהזדמנות לבקש גם מאחרים לעזור.
דבורה בת ניסה אטל תזכה לרפואה שלמה גמורה. יש לה צבא שאוהב אותה וכולנו, בכל גיל, בכל מקום ברחבי העולם, נמצאים באותו צוות שמחפש תרופה. מי יתן והברכה לחודש זה תביא אור ורפואה לכולנו, במיוחד למי שזקוק לכך. שהאור יאיר חזק כתמיד.
בלוג זה מתפרסם במקביל לחג החנוכה, המזכיר לנו את אורו של אלוהים בעולם בחשכת החורף, ולפרסום האחרון של מרכז עדן: "תקווה וריפוי", מדריך לניווט במקווה בזמן BRCA/ אבחון וטיפול בסרטן השד. אנו מקווים שזה יכול לספק נחמה וריפוי לכל אלה שעוברים את התהליך הקשה הזה, ולרפואה שלמה שלהם.
コメント