בתקופה זו של השנה - זמן של פיוס וסליחה - אנו מפרסמים בלוג המביע רגשות אישיים עזים בתקווה שגם מלווים וגם משתמשי המקווה יחלקו את הרצון להתחבר ולמצוא דרך מכבדת לשמוע את קולו וצרכיו של זה. .
אשת המקווה היקרה, תמיד אהבתי מקוה. אני הולך מאז הלילה שלפני החתונה שלי לפני יותר מ-20 שנה.
זה פרטי, אישי ונשי, מחבר את הגוף שלי הקשור לאדמה לתחום הרוחני. זה המקום האהוב עלי להתפלל בו.
אבל עכשיו אני לא רוצה לחזור שוב. בגללך.
——
לפני כ-10 שנים, עברתי לעיר שלך. עמדתי על המקווה החדש שלי באותה הפעם הראשונה, בלי לדעת למה לצפות. אבל זה היה מקסים! החדרים היו פשוטים אך נקיים, והתנגנה מוזיקה.
והיית: מחייכת, סבלנית, מכבדת. אחרי שיצאתי מהמים החזקת את ידי בעדינות בידיך, חייכת ונתת לי ברכה יפה לחודש טוב. "אָמֵן!" אמרתי. כל חודש, בתשובה לברכותיך, אמרתי, "אמן, אמן!" כל חודש הרגשתי מרוממת.
השנים חלפו. עכשיו אני כמעט בת 50 והולכת למקווה בתדירות נמוכה יותר. כל פעם שאני הולכת הופך ליותר ויותר יקר. קראתי לאחרונה שאני יכולה לטבול בלי שמישהו יצפה בי. זה נשמע מושלם, להיות לגמרי לבד ברגע הרוחני שלי, עם התפילות הפרטיות שלי.
אז כשבאתי למקוה, לפני שנכנסתי למים אמרתי, "הייתי רוצה לטבול לבד היום". "את בטוחה?" אמרת. "כֵּן." סגרת את הווילונות, נתת לי את הפרטיות שלי, צעדת אחורה וחיכית.
וכך טבלתי, התענגתי על הפרטיות שלי, מהמרחב שלי, מהתפילות שלי. באופן מוזר, כשאמרתי את הברכה בקול רם, לא אמרת אמן. אולי לא שמעת אותי. כשיצאתי מהמים, יצאת מהחדר ולא נתת לי את ברכתך. כנראה קראו לך.
התלבשתי, עטפתי את ראשי, וכשיצאתי ראיתי אותך. "אוי, שכחת לתת לי ברכה!" אמרתי. "בבקשה תברכי אותי עכשיו!" חייכתי והושטתי את ידי.
היה לך מבט רציני על הפנים שלך כששילבת את ידיך והנדת בראשך. "אני לא יכולה לברך אותך," אמרת, "כי לא יכולתי לראות אותך. אני לא יודע אם זה היה כשר או לא".
—
הנה כמה מהמחשבות שעולות לי כשאני הולכת הביתה:
אני מרגיש חוסר אמון. הטבילה שלי חסרה? האם את חושבת שאחרי יותר מ-20 שנות מקווה, אולי אני לא יודעת לטבול נכון? האם את מאמינה שהטבילות של אבותינו כולם היו מפוקחים?
אני כועסת. אני בת 48, אני לא מבקשת או זקוקה לאישורכם. למה את חושבת שיש לך את הזכות להציע את זה או לשלול את זה ממני? למה את מקטינה אותי? ולמה במקווה מכל המקומות, מקום השמור באופן ייחודי לנשים בוגרות?
אני מרגישה ייאוש. הברכה היא מקור לשפע ולטוב. ברכה היא ההזדמנות להביא את האלוהי בין אנשים. איך יתכן שאת רותמת את הברכה למקור של כוח, שליטה ומניפולציה?
אני מרגישה עצב. אני כל כך עצובה שהתנהגת אלי בצורה כזו. אם את יכולה לנהוג כך אלי, את יכולה לנהוג כך לכל אישה, ואז המקוה יפסיק להיות בטוח בכלל.
אני מרגישה ההפך ממרוממת. אני מרגישה מיואשת. כשאני חוזרת הביתה אני אינסטינקטיבית נסוגה מבעלי כשהוא מתקרב אליי לחיבוק. "היה לי קשה," אני לוחשת לו, "אני אספר לך מאוחר יותר."
ובפעם הראשונה בחיי, אני חוששת לחזור למקווה.
——
מה גרם לך למנוע את הברכה האישית שלך? כשניסיתי לדמיין מה המניעים שלך, גיליתי כמה מהאמונות שלי בדרך.
1. המקוה קיים לשרת את הנשים שבאות לטבול.
מקוה יושב באותו צומת עמוק של בריאות, פוריות, דימוי גוף, רוחניות, דת ואינטימיות. כל אישה שנכנסת למקוה נמצאת במסע משלה בכל אחד מהתחומים הללו.
תפקידה של הבלנית לתמוך בכל אישה באשר היא במסעה היום, להעביר לה מסר של תוקף וערך עצמי. זכור: את משרתת אותה (ולא להיפך.)
איך אישה בוחרת לטבול זה לא בעיה שלך! איך אישה ניגשת למקווה זה הסיפור שלה. אחד הדברים המעצימים ביותר שאת יכולה לעשות עבורה הוא לראות את הסיפור שלה.
2. כבלנית את יכולה לשנות חיים.
המקוה הוא הטריטוריה שלך; את יוצרת את הסביבה. זה עולם עמוס שם בחוץ. אנחנו הנשים מלהטטות בהרבה דברים. כמה נשים מגיעות למקווה כשהן מוצפות ועם עומס יתר? כמה נשים מגיעות עם צלקות פיזיות או רגשיות או שניהם? איך היית רוצה שהנשים האלה יחוו מקווה? איך היית רוצה שהן ירגישו כשהן עוזבות? מה את יכולה לעשות כדי ליצור עבורם מחסה ומקום של הרמוניה?
כשאת מציעה את החיוך המסביר פנים שלך וברכה אישית, את עוזרת ליצור חוויה דתית חיובית לנשים בסביבה בריאה, מקבלת ובטוחה.
3. ברכה היא אחת הדרכים שבהן אנו מזמינים את נוכחותו של אלוהים אל המרחב שלנו.
ברכה היא שם נרדף לרחמים, קידוש וחסד.
בין אם את מסכימה או לא מסכימה עם הבחירות האישיות של אישה, את יכולה לזהות שהברכה שלך היא מקור לחיבור ושפע המביא את נוכחותו של אלוהים בכל ביקור.
כשאת מקיימת אינטראקציה עם נשים במקווה, מפקחת על שלומן וקדושתן, ומעניקה להן ברכה, את מזמינה את נוכחותו של אלוהים למרחב המשותף שלך.
——-
רק לך יש את ההזדמנות להשפיע על חייהן של כל כך הרבה נשים, בכל לילה.
יש לך הזדמנות ליצור מרחב בטוח לנשים ולהודיע להן שהן מספיקות, בדיוק כפי שהן.
יש לך את הכוח לתמוך בחוויות דתיות חיוביות של נשים, ולהזמין את נוכחותו של אלוהים לעולם הזה, שוב ושוב, עם כל ברכה שאתה נותן.
תהיה כזאת בלנית. מהסוג שאני יודע שאת כבר, חייכנית, סבלנית ומכבדת. מהסוג שמרים אישה, לא משנה מה. כי זה לא נתון למשא ומתן. בחיים האלה, להרים אחד את השני זה כל מה שיש לנו.
מאחלת לך שנה מתוקה ובריאה.
ברכות, אלישבע
שב סימון היא מאמנת חיים לבעלי עסקים, ונלהבת להתחבר לכוח הפנימי, לאור, ולאמת שלך.
היא עבדה למעלה מעשור בבריאות האישה, כדולה נלהבת ומחנכת לידה בניו יורק, פילי וישראל, ועל ידי הוראת מודעות לפוריות לנשים אורתודוקסיות. מאוחר יותר היא הוכשרה והתנדבה כמחזקת רגשית לחולים, והעניקה תמיכה רוחנית למשפחות המתמודדות עם מחלות קשות.
שב היא בריטית, נשואה לאמריקאי, והם גרים בישראל עם בני הנוער המצחיקים והרועשים שלהם.
コメント