כשהמקווה מרגיש חסר משמעות

כשאני הולכת למקווה, אני משועממת. אני הולכת, אני קוראת באמבטיה - ללא ספק החלק האהוב עלי בכל החוויה - אני מתקלחת, אני טובלת, אני עוזבת. לאחרונה, אחת הבלניות במקווה המקומי שלי התחילה לשאול אם אני רוצה לבלות קצת זמן נוסף במים לפני היציאה. בכל פעם שאני שומע את ההצעה הזו, חלק ממני מתרגש מכך שהקהילה שלי מציעה את המרחב והרגע הזה בזמן והחלק הזה בי מקווה שאנשים ינצלו את זה. אבל אני פשוט אומרת "לא תודה" ויוצאת כמה שיותר מהר כי ברור שזה לא בשבילי.

יש לי תחושה שאני לא הטובלת היחידה שמרגישה שכל החוויה נטולת רוחניות. מה שלא אומר שהליכה למקווה היא חוויה רעה עבורי. קיים פער עצום בין חוסר השראה לטינה, ואני תוהה מי עוד חי איתי במרחב הזה של סובלנות מסריחה. זה בסדר, אנחנו אומרים, זה לא עניין גדול. הלואי שאדישות היא הרגש הגרוע ביותר שהמקווה עורר אי פעם אצל מי מאיתנו המבקר בו. ובכל זאת יש משהו מאכזב בלצאת מהמקווה המחומם בצורה מושלמת ולהישאר, ובכן, קר.

בכתיבת היצירה הזו, דמיינתי שאשתמש בה כדי לשחזר את חווית המקווה שלי ואולי לפתח דרכים להפוך את הטבילות שלי למשמעותיות. אבל אני מכיר את עצמי ואת הרוחניות שלי יותר טוב מזה. כשאני מחפשת משמעות, אני מחפשת אותה באופן אינסטינקטיבי בספרי המקווה ולא במים עצמם. יכולתי לקרוא את כתביהם של טובלים לאורך זמן. יכולתי לכתוב לעצמי סיפור על המשמעות של המקווה עבורי. אבל, כפי שאמרתי, אני מכירה את עצמי: הייתי נכנסת למקווה ומתנערת ממסגרת המשמעות הזו בקלות כמו החלוק שלבשתי. לטוב ולרע, אין חציצות - אין מחסומים - במקווה. אפילו לא אלה שאני בונה לעצמי ומנסה לקחת על עצמי ברגע. זה רק אני, והמים, וההיכרות של הטקס, והידיעה שעשיתי את זה בעבר ואני אעשה את זה שוב.

להיות כאן כי אני חייבת להיות זה גם חזק. כפי שניסח זאת אברהם יהושע השל, "אבל כשאני חלש, התורה היא שנותנת לי כוח; כשהראייה שלי עמומה, החובה היא שנותנת לי תובנה." טקס, מחויבות ומצוות יכולים להיות התמיכה שאנו נשענים עליה כשאנחנו חסרי השראה לחלוטין. המחויבות משתלטת כאשר ההשראה נכשלת. אבל לאלה מאתנו שאין להם השראה ולא פגועים מלכתחילה, אלו מאיתנו שתמיד באים ממקום של מחויבות מרצון: מה עושים?

אולי נוכל ליצור משמעות בחוסר משמעות. לבוא ולדעת שזה יהיה רגיל זו מתנה בפני עצמה. אולי זה מספיק. יש עוצמה וכוח בחיזוי, בבעלות שאני כאן כי אני חייב להיות ולעשות את אותו הדבר הפעם שעשיתי בפעם הקודמת כי זו מצווה ואני מצווה. המים - היסוד הזורם תמידי המשמש לסמל שינוי - נעשים שקטים ושקטים בבריכת המקווה שבה כל טבילה מרגישה כמו כל טבילה. כמו טקסים שחוזרים על עצמם וכמו המים המטפטפים על הסלע, אני חובשת חריצים בזהותי כשאני הולך למקווה שוב ושוב. זה חלק ממני וממה שאני עושה למרות שאני לא שמה לב להשפעה שלו עליי. כמו שתהליך הפיכתי לטהורה שקורה בין אם יש לי כוונה ובין אם לא, למקווה אין צורך שתהיה לו משמעות כדי לעבוד. זה פשוט כך. ובמקום לנסות למצוא משמעות, אני מתכננת להעריך את הדרכים שבהן זה אמור להספיק.