כלת חרבות ברזל

7.10.2023 – היה שבת הכלה שלי.

ההתרגשות הייתה עצומה.

רקדתי עם הנשים, חגגנו את שמחת תורה ואת החתונה הקרבה שלי. הכול היה מלא באור ושמחה.

בבוקר, המציאות השתנתה.

הזמירות והריקודים הוחלפו באזעקות בלתי נגמרות ובריצה אל הממ"ד. אחי הקטן, אפרים, חזר לצבא. השמחה הפכה לחרדה עמוקה ופחד.

אחרי שבת ושמחת תורה, האולם ביטל את האירוע בגלל חוסר במקלט, חלק מהלהקה התגייסה, אבל הצלם שלנו עדיין היה מוכן לבוא.

ביום ראשון בבוקר קיבלנו החלטה נחרצת – לא לדחות.

ב24 שעות תכננו את החתונה מחדש. החלטנו להתחתן במרתף של בית הכנסת שמעון הצדיק – מקום בטוח. הלהקה מצאה מחליפים, כיסא כלה נמצא וקושט על ידי אנשים שלא הכרתי, וסבתא שלי דאגה לפרחים. גם בלונים כחולים-לבנים היו שם.

חופה מיוחדת, שהייתה שייכת לניצולי שואה, חיכתה לנו. החתונה הייתה כמו חתונת קורונה – 50 איש נוכחים, והשאר בזום.

בלילה שלפני, לא ישנתי בכלל.

הייתי חרדה בגלל אפרים, שהיה קרוב לגבול עזה. פחדתי על חייו, על הפצצות ועל כל מה שעלול לקרות.

ב-5 בבוקר, התחלתי להרגיש משהו אחר...

משהו בי ידע שהיום אתחתן.

הצטלמתי בפארק בקטמון. נשים עברו וביקשו ממני ברכה לחברים שלהן בצבא או לזכות להתחתן בעצמן. אחרים פשוט אמרו לי:

"כל הכבוד! עם ישראל חי!"

ואז... אזעקה.

לא יכולנו להיפגש לפני החופה. חברותיי והמלצריות עשו קיר סביבי בממ"ד כדי שלא ניפגש. ישבתי על כיסא הכלה והייתי עצובה – אחי לא היה שם.

ופתאום... הוא הופיע וכל כך שמחתי מההפתעה הזאת.

הרגשתי התעלות. גיסו של בעלי, אוריאל, הפתיע אותנו גם הוא, כשהגיע מהקרב בדרום במדים.

הוא קיבל ברכה מיוחדת ממסדר הקידושין.

החתונה הסתיימה, והתחלנו חיים יחד עם אזעקות יומיות וחרדה בלתי פוסקת לאפרים ולאוריאל, שנלחמו בעזה.

19.12.2024 – בעבודה קיבלתי טלפון בהול: "תחזרי הביתה."

בעלי ישב מולי ואמר:

"אוריאל מת."

עברנו שבוע של עזרה בשבעה. גיסתי נשארה לבד עם שתי תינוקות קטנות – אחת בת שנתיים, השנייה בת חצי שנה.

ביום האחרון של השבעה בערב בחרנו תמונות מהחתונה, ב26.12.23, צלצל הטלפון שוב:

"אפרים פצוע קשה."

הגענו לבית החולים. הרופא הוביל אותנו לחדר.

"עשינו ניתוח... לא הצלחנו."

אפרים מת.

עוד שבוע שבו ישבתי שבעה על אחי. הרבה אנשים אמרו "מזל טוב" "והמקום ינחם אתכם" בגלל הקרבה של השבעה לחתונתי.

שנה ראשונה לנישואיי הייתה מלאה במלחמה, אובדן וצער. אחי היה לי כל כך יקר, והאובדן כואב עד היום. התברכתי בבעל רגיש ואכפתי, שנתן לי יציבות בזמן הזה של כאב אינסופי.אני לא לבד. אני מקווה שנלמד להיות רגישים יותר לאלה שאיבדו את יקיריהם או ממתינים לשובם מעזה, ולתמוך בהם ככל האפשר.

כמה עצות:

1.אל תלחצו על אבלים להיות שמחים. תנו להם לחוות את הכאב והעצב. הם צריכים אתכם שם לצידם.

2.אל תדרשו מהם להיות חזקים. כרגע הם לא, וזה בסדר. היו אמפתיים ותומכים.

3.פנו אליהם. ייתכן שאין להם את האנרגיה לבקש עזרה – פשוט היו שם.

4. אל תנסו לנהל אותם. תהליך האבל הוא אישי, ולא משהו שאפשר להאיץ.

5.תנו לתהליך לקרות. אך אם האדם לא מתפקד כלל, חפשו עזרה מקצועית.

---

בתקווה לימים טובים יותר. 🌸