כלא זהב - סיפור אישי על דיכאון אחרי לידה

בקורס עובדי מקווה של מרכז עדן אנו מלמדים על דיכאון לאחר לידה. ד"ר אפרת אורליון, עובדת סוציאלית קלינית עם התמחות בדיכאון לאחר לידה, הגיעה ללמד בתכנית, ושיתפה את הסיפור הזה - ששמעה מאחת המטופלות שלה:

כשהחלטתי להגיע אליך לטיפול, פתאום הבנתי שהפחד הכי גדול שלי הוא שתשאלי אותי "מה מביא אותך אליי?" "מה הבעיה?" … פתאום הבנתי שאין לי מה להגיד. מה יכולתי להגיד??

הייתי אומרת "ילדתי ​​תינוק מתוק ורגוע. הכל הלך טוב. רציתי את ההריון הזה, יש לי בעל נפלא, אני אמא בריאה, עם תינוק בריא, יש לי "כל ברכות ה'".

מה אגיד לך??

שההורים שלי אירחו אותנו חודש שלם [אחרי הלידה] ועשו בשבילי הכל, כביסה, בישול, כל מה שהייתי צריכה ועוד. ו... ו...

שלמרות כל זה, אני מרגיש שהשמיים נפלו.

ידעתי תמיד שאהיה אמא ​​נפלאה. תמיד אהבתי ילדים והם אהבו אותי. כמה ציפיתי לתינוק הזה! ציפיתי לטייל בפארק עם העגלה החדשה, לחופשת לידה מהנה שבה אספיק סוף סוף להכין אלבומי תמונות, לעשות קניות, ללמוד תורה, לשתות קפה עם חברות...

והתינוק החמוד הזה הרס הכל.

לא היה יום ולא לילה. אמרו לי לישון כשהתינוק ישן, אבל זה הרגיש כמו התקף ארוך ומתיש של "ג'ט לג"... איבדתי את התיאבון, איבדתי את כל החשק והשמחה. מערכת היחסים שלי עם בעלי הפכה למרוחקת ולא מאושרת. ידעתי שאני כישלון מוחלט, אמא כושלת, מיואשת, עצבנית ומותשת.

לא היה לי חשק להיות עם התינוק שלי, לא היה לי חשק לבעלי, והייתי אדישה לחלוטין לעשות הכל בשביל עצמי.

הרגשתי נורא. כל כך כפויות טובה! יש לך הכל ושום דבר לא טוב לך! והתינוק... התינוק המסכן.

הרגשתי חנוקה. שוקעת לתוך חור שחור עמוק. לְבַד. לגמרי לבד. כמו האדמה שבלעה את קורח, אבל לצערי היא לא בלעה אותי. האדמה רעדה מתחתי בזמן שהמשכתי להרגיש חנוקה, חשופה ומלאת בושה.

נאבקתי לתפקד ולהיראות "נורמלית". העמדתי פנים שאני מחייכת, העמדתי פנים שאני אוהבת, העמדתי פנים שאני חיה.

זה היה כלא זהב. הכל היה "טוב" אבל שום דבר לא היה "בסדר". שׁוּם דָבָר!

אז את שואלת אותי איך הגעתי אליך למרות כל זה? איך היה לי כוח לאסוף את עצמי מתוך התשישות ולפנות לעזרה למרות מצבי המביש?

זאת הייתה היא. הבלנית.

שישה שבועות אחרי הלידה נאלצתי ללכת למקווה. מעולם לא הלכתי [למקווה] כך; כל כך עלובה וחסרת תקווה. הגעתי מאוחר והתפללתי שיהיה סגור, אבל הוא היה פתוח והיא ישבה שם כאילו רק חיכתה לי. כשהיא ראתה אותי היא שאלה מה שלומי, ובצורה שהתרגלתי אליה, עניתי שהכל "בסדר". ברוך השם (תודה לאל). ונכנסתי.

אבל כשהייתי במים, נזכרתי ברחם הרחמים של המקווה, ונשברתי לגמרי. לא הייתה דרך "להעמיד פנים", אין מה להתחבא מאחוריו, ופרצתי בבכי בלתי נשלט.

היא חיכתה. היא ישבה בשקט וחיכתה. סוג של נוכחת אבל לא נוכחת. היא פשוט נתנה לי לבכות והדמעות זלגו החוצה.

כמה זמן הייתי שם? אני לא יודעת. אולי עשר דקות, אולי שעה...

כשהלכתי, היא לא אמרה כלום. אבל עיניה האכפתיות הרגיעו את הפחדים הפנימיים שלי. היא לא חושבת שאני משוגעת. היא לא נבהלה. לא. אולי... אולי בכל זאת אני לא משוגעת?...

התלבשתי ויצאתי.

בינתיים היא הכינה קפה. "רוצה לשבת איתי לרגע?" היא שאלה. וכששתיתי את הקפה החם והמתוק, היא אמרה בשקט "הזמן הזה כל כך קשה ומורכב..." כמעט כאילו דיברה לעצמה היא המשיכה, מהרהרה בקול, "אנשים חושבים שזה נהדר, "אוי, מזל טוב!", "כמה נִפלָא!" הם לא מבינים שלכל אישה נורמלית זה קשה. לפעמים זה מאוד קשה... אבל, את יודעת, אם זה מאוד קשה, אם אדם מרגיש עצוב כל הזמן, זה דורש עזרה אמיתית. אמא טובה יכולה להיות מדוכאת, אבל אמא טובה חייבת לדאוג לעצמה - עבורה ועבור התינוק שלה..."

היא נתנה לי את מספר הטלפון שלך. וכמה ימים אחר כך היא התקשרה רק כדי לשאול אם אני בסדר.

בזכותה, אני כאן [בטיפול] עכשיו.

אני יודע שגם כשהכל "טוב", הכל יכול להיות לא בסדר. ובאתי להגיד לך שכרגע אני לא "בסדר". אני יודעת את זה. בבקשה תעזרי לי. אני יודעת שהיו לי שמחה, אהבה ואמונה - איבדתי אותם במהלך הלידה... כמו שאיבדתי הרבה דם וכוח, איבדתי אותם.

את חושבת שאפשר להחזיר אותם...??