"את לא חושבת שלאנשים יש קעקועים ביהדות האורתודוקסית?", שאלה אותי הרבנית שלי בהאשמה. זו הייתה תגובתה כששאלתי אותה איך אתמודד עם הקעקועים שלי במקווה. היו הרבה ספרים פתוחים לפנינו, המפגשים שלנו יחד סקרו את הפרטים ההלכתיים של החגים, שמירת כשרות ומה שביניהם. המפגשים השבועיים האלה יסתיימו בקרוב, מכיוון שהגיור שלי היה רק בעוד כמה שבועות. "יש הרבה מקועקעים שמוצאים את דרכם ליהדות, חוזרים בתשובה או מתגיירים". היא אמרה כשמצאה את הפרק שלנו ושלפה את הסימניה. "הבלניות ראו הכל". והאמנתי לה. זה עדיין הרגיש נכון כשאחרי שעות רבות של שאלות ודיונים הלכתיים עברתי את הראיון שלי בבית הדין הרבני המגייר, והתכוננתי בעצבנות לטבילה במקווה שתהפוך אותי ליהודיה. כשהגעתי לדלת הלא מסומנת שבוע לאחר מכן, אישה מבוגרת קטנה במטפחת עטופה היטב הובילה אותי לשירותים והראתה לי את הרשימה שעליי לעקוב אחריה כשאני מכינה את עצמי. היא הרימה את ידי והראתה לי איך לנקות את הציפורניים שלי; איך להסיר שיער עודף. היא נתנה לי פרטיות כשרחצתי. והיא בוודאי ראתה הכל, כפי שאמרה לי הרבנית שלי. כשהיא ערכה לי בדיקה אחרונה, ואני עמדתי שם, עטופה במגבת ורודה, היא לא נרתעה כשהעבירה את עיניה על שעות האמנות הרבות על כתפי, על הגב, על השוקיים.
בשנה שלאחר מכן, כשהתחתנתי, חוויתי חוויה חיובית עוד יותר כשהגעתי למקווה ששופץ בצורה מהממת; באופן מיוחד לכלות, עם צמחים ירוקים תלויים מהתקרה ובריכה גדולה מהרגיל. הבלנית הייתה חיננית ומנומסת והייתה לי חוויה מרגיעה ורוחנית; זה היה כל כך נוח. רציתי למצוא תירוץ לבלות זמן רב יותר שם, אבל לא רציתי שאמי וגיסתי לעתיד ימתינו יותר מדי.
האמנתי מאוד שהמקווה הוא דרך להתחבר לגוף שלי ולמחזור שלי ודמיינתי שאחווה חוויה חיובית בכל פעם שהלכתי. אבל כשהתחלתי להתקרב לביתי, התברר לי שהקעקועים שבחרתי כדי לתת לי כוח ומשמעות בתקופות מסוימות בחיי, יהיו הסמלים עצמם שיהפכו אותי לפגיעה אפילו יותר מהעירום שלי, מול אישה שלא פגשתי מעולם. בכל חודש, כשליל הטבילה שלי היה מתקרב, כך גם החרדה הגוברת בבטן שלי; ומצאתי את עצמי רוצה להימנע מהסרבול של בדיקה של זרה שהייתה קרובה מדי לגופי. רציתי להימנע מהחוויה של צורך להוכיח שוב ושוב שאין לי איפור. לא היה לי כוח לפעולה היומרנית של הצעת טקסטים דתיים כשרציתי לעזוב את המקווה בשקט. נפגעתי מזה שכמה בלניות הציעו לי ליצור קשר עם אנשים מסוימים, כדי להסיר את הקעקועים שלי, תוך הנחה שגויה שהתחרטתי על האמנות שבחרתי לגופי, לפני שהייתי יהודיה. וכשדיברתי עם חברותי על כך, נראה היה שהחוויות הלא נעימות שלי קורות בתדירות גבוהה יותר. יכולתי רק להניח את המובן מאליו; שהקעקועים שלי הפכו אותי למגנט להטיה תת מודעת של הבלנית.
ההליכה למקווה הפכה עבורי למקור תסכול, אבל משהו שסבלתי כי לא ידעתי איך לשפר את זה. הייתי חולמת על מקווה פרטי, או אפילו לפנות את הזמן לברוח עם חברות לים. אחרי שנים שבהן הלכתי למקווה, סוף סוף ביקשתי מבלנית לתת לי לטבול לבד, מה שלצערי נענה מיד בסירוב. בתגובה לבקשתי, היא אמרה לי בחיוך שהטבילה שלי לא כשרה, ולעשות זאת שוב. ובזמן שעשיתי את זה בשבילה, התרוקנתי. היו לי פנטזיות על הטקס המאוד אישי הזה ואיך הוא יעשיר את הקשר שלי ליהדות שלי. מה שחוויתי ללא הרף לא היה סוג הקשר שרציתי לקיים עם המקווה בכל חודש. הרגשתי תקועה.
מה שלא ידעתי, זה שמה שרציתי בחוויית המקווה שלי כבר מעוגן בחוק, אבל השינוי בתוך תרבות המקווה יבוא לאט לאט. זה מה שאני מבינה מהדיונים שלי עם מרכז עדן. ולמרות שלמדתי שיש הרבה דרכים להיות פעילים ולתמוך בשינוי הזה, מצאתי גם דרכים מתאימות יותר ליצור מחדש את הקשר האישי שלי עם המקווה; מצאתי בלניות שהוכשרו במרכז עדן, שמרגישות כמוני לגבי האינטימיות של חווית המקווה, ומקומות שבהם יש סיכוי לטבילה פרטית יותר. וגיליתי שהמציאות של חווית המקווה שלי יכולה להיות יותר קרובה לפנטזיות שיש לי.
*צילום מאת אנני ספראט, Unsplash
סוזי מתגוררת בקטמון עם בעלה וארבעת ילדיה
Yorumlar