לילה נוסף במקווה. אני אוחזת את המגבת קרוב, ומביטה במראה: האם את יכולה לראות את האכזבה שמסתתרת בזווית עיניי? כמה פעמים עוד אמצא את עצמי כאן, לפני שאזכה סוף סוף לחוות את שמחת האימהות? ומה אם לעולם לא אזכה להיות אמא?
הבטן שלי נראית נפוחה; אני רואה את הסימנים מהזריקות שאני מזריקה לעצמי יום-יום כחלק מהטיפולים. תמיד הרגשתי שלפחות אם לא יהיו לי ילדים, אשמור על צורת הגוף שלי. אף פעם לא הייתי צריכה להתמודד עם "עודפי המשקל" שעליהם חברותיי התלוננו אחרי לידה. אבל הנה אני, מלאה ב"עודפי משקל של הריון", בלי תינוק.
אני טובלת במים. פעם קיוויתי שהרגע הזה יהיה זמן של תפילה, שבו אוכל להתחבר מחדש לאלוקים ולניצוץ האלוקי שבתוכי – ניצוץ שנראה כה עמום בלילות שבהם אני מותשת ומלאה בהורמונים, כשכל מה שאני מסוגלת לעשות הוא ללכת לעבודה ואז לקרוס על הספה. אבל המקווה פועלת נגדי. תמיד יש מישהי שמסתכלת עליי, ותמיד יש מישהי שמחכה לטבול אחרי. אין לי לא את הפרטיות ולא את הזמן להתפלל במים.
כשאני יוצאת מהמקווה עטופה במגבת, הבלנית מאחלת לי "בשורות טובות". האם היא מתכוונת להריון? כמה אנשים כבר הסתכלו עליי בתקווה, ואמרו שהם מצפים לשמוע "בשורות טובות" בקרוב? כמה אמרו לי שהם "יודעים" שאהיה אמא, למרות שבמציאות רק אלוקים יודע את העתיד?
אם הייתי יודעת שאהיה אמא, גם אם זה ייקח סבבים רבים של טיפולים, הייתי מתמודדת עם זה. לא הייתי שמחה על כך, אבל הייתה לי אמונה שזה שווה את התוצאה. אבל כיון שאני לא יודעת כמה זמן זה ייקח, או אם זה יקרה בכלל, אני מוצאת את עצמי מלאה במרירות ובאכזבה.
אני כועסת על אלוקים. אלה לא מילים יפות לומר, אבל הן אמת. זה לא שאין לי אמונה בצדקת האל. אני יודעת שלאלוקים יש תוכנית, ויש סיבה שאני עוברת את הכאב הזה. אבל כרגע, אני לא יודעת מה הסיבה – וזה כואב כל כך. אם אלוקים אמור להיות נוכחות אוהבת בחיי, אז חייב להיות מקום בקשר שלנו לכעס ולכאב.
חייב להיות מקום לדמעות. אבל מול הבלנית, אני לא מרשה לעצמי לבכות. אני כבר מרגישה כל כך חשופה: זו האישה היחידה, מלבד בעלי והרופא שלי, שיודעת שהסבב הזה נכשל, ויודעת בדיוק מתי. אני לא רוצה לראות רחמים בעיניה. אני כבר רואה רחמים בעיניים רבות סביבי. אני אפילו חושבת שאני רואה אותם בעיני הרופא שלי לפעמים, כשהוא אומר לי שהכול נראה בסדר, אבל יודע שזה לא אומר כלום, כי הכול נראה בסדר גם בכל הפעמים האחרות שבהן הטיפול נכשל.
אני יודעת שעליי להיות אסירת תודה על כך שהכול נראה בסדר, שיש לי בעל שאוהב אותי, ושיש לי רופא שאני סומכת עליו. אבל הלילה אני לא רוצה להרגיש אסירת תודה. אני רוצה להיות עצובה, אבל אני חיה בתרבות שאומרת לי שזה לא בסדר. אדם עצוב צריך "לעודד", כאילו שהעצב הוא תופעת לוואי שצריך להיפטר ממנה, ולא חלק מרכזי בקיום האנושי.
אני חוזרת לחדר ההכנה. אני מביטה בעצמי שוב במראה; השיער הרטוב שלי נדבק לצווארי. אני ממלמלת תפילה שקטה – שלא אמצא את עצמי שוב בחדר הזה למשך זמן רב. אני מרגישה אשמה על כך שאני מתפללת לא לבצע מצווה. אבל האשמה היא כבר חלק כל כך מוכר ממארג חיי, שאני כבר לא שמה לב אליה. אני תמיד מרגישה אשמה. לפעמים אני אומרת לעצמי שאם רק הייתי מתפללת יותר, או מקיימת מצווה מסוימת טוב יותר, אלוקים היה נותן לי תינוק. פעמים אחרות, אני אומרת לעצמי שאולי זה עונש על חטאים שעשיתי בעבר.
אבל אני פשוט לא יכולה להאמין באלוקים שמביט למטה ומחשב נקודות, חושב: "אה, הכשרות הזו לא הייתה מספיק טובה – חזרי להתחלה ותתחילי סבב טיפולים חדש עד שתשיגי קלף של 'צאי מאי-פוריות על ידי תפילה'." כי ההתנהגות הזו נראית כל כך קטנונית – כל כך אנושית. אני מאמינה באלוקים שאוהב אנשים, ורוצה שהם יהיו מאושרים.
כשאני יוצאת, בעלי מחכה לי באוטו. לימדו אותי שזו אמורה להיות הלילה הכי מיוחד בקשר שלנו – פסגה רוחנית ורומנטית, בזכות החוויה של המים הקדושים והאיחוד עם בעלי אחרי שבועיים של ריחוק. לימדו אותי שהמקצב הזה של "כן ולא" הוא הסוד לאושר בנישואין היהודיים, ושקיום יחסי אישות סביב הזמן שבו רוב הנשים מבייצות הוא הסוד להישרדות העם היהודי. עכשיו, זה מרגיש שהמקצב הזה פשוט לא עובד עבורי.
Comments