חיבוק של המים וכנפי השכינה

מרים שמחה אודלה, שמתגוררת בדרום טירול שבאיטליה, היא בוגרת קורס הכשרה לבלניות של מרכז עדן. היא ובעלה עמלים על בניית מקווה שישרת את הנשים שבצפון איטליה. יחד עם עוד שתי משתתפות מהקורס, היא בוחנת מה היה הנושא המשמעותי ביותר עבורה, ואיך זה ישפיע על עבודתה כבלנית.

ההשתתפות בתוכנית הזו הובילה אותי לחקור לעומק את יסוד המים. המים אינם רק חומר פיזי; הם כוח ראשוני, שהיה קיים לפני בריאת העולם. חז"ל מלמדים שהמים, כמו התורה וכסא הכבוד, היו קיימים לפני הבריאה. העולם עדיין לא נברא, אבל "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" (בראשית א', ב'). ה"מרחפת" (בצורת פועל משלים) מזכירה לנו מבחינה דקדוקית כנפיים. רוח אלוקים מרחפת כמו ציפור, שכנפיה נוגעות ואינן נוגעות, מה שמסמל את האיזון העדין בין הסתתרות וחשיפה, הפרדה וקשירה. המרחק בין המים העליונים למים התחתונים היה רק שתי אצבעות או שלוש, מה שממחיש את הקרבה והאינטראקציה ביניהם. ואז ה' הפריד בין המים העליונים למים התחתונים, כדי ליצור מקום ולאפשר לארץ לצאת ולהתקיים.

"מקוה מים" מופיעה בתורה כיסוד טרנספורמטיבי בשלושה רגעים נפרדים: בשחר הבריאה (בראשית א', י'), כאשר ה' הפריד בין המים כדי לאפשר לארץ לצאת; במצרים (שמות ז', י"ט), כאשר המים הפכו לדם, מה שסימן את תחילת הגאולה; ובהלכות הטהרה (ויקרא י"א, ל"ו), שם המקווה מוגדר כמקור לטהרה. שלושת המקרים הללו מדגישים את תפקיד המים בבריאה, בהשתנות ובטהרה.

יש משהו כמעט בלתי ניתן להסבר בכוח הזה של המים, שמקורו בשחר הבריאה, בנס של לידת העולם באמצעות דבר ה'. כאשר אנחנו טובלים במקווה, אנחנו חוזרים אל הכוח הגדול הזה והאנרגיה האדירה—אולי כדי ליצור את עצמנו מחדש—בתקווה להתקרב למה שהיינו אמורים להיות.

כאשר הבלנית נכנסת למקווה, יכולה להיות לה המודעות שהיא נכנסת למרחב של בריאה, ומודעות לכך שהיא כלום לעומת הקדוש ברוך הוא. היא הופכת לשומרת של תהליך קדום ומקודש. תפקידה פשוט אך עמוק: היא מוודאת שהגוף והשיער של הטובלת יהיו שקועים לחלוטין במים, ולא מעבר. אך בפשטות הזו טמון מעשה עוצמתי של עדות. היא נמצאת שם כדי לשמור מקום, כדי לוודא שהטובלת מרגישה בטוחה, לא ממהרת, ומכובדת בחווייתה. היא שם רק בשבילה.

הטובלת יכולה להיות דתייה או לא דתייה; היא יכולה להרגיש קשר או לא להרגיש קשר כלל; היא יכולה להיות שם כי היא רוצה להיות, או מתוך חובה. כבלנית, אני לא שופטת. אני לא שואלת. אני פשוט יודעת שהמקווה הוא מקווה מים שהד קולו משקף את היווצרות העולם עצמו. המקווה עצמו בנוי משני בורות מים—אחד מלא במי חיים, מים גשמים שזרמו באופן טבעי, והאחר מכיל מי ברז. המים הללו נפגשים בצורה הלכתית מדויקת, ובעלת משמעות מיסטית. מי הגשם "נושקים" למי הברז, והופכים אותם למקווה כשר.

לטבול במקווה זה לחזור אל המים הראשוניים, להיכנס למקום שהוא גם לפני הבריאה וגם נוכח תמיד. זה לשקוע בחיבוק האין-סופי של הקב"ה עצמו.

הכוח הטרנספורמטיבי הזה לא ניתן להגזמה. אם למקווה יש את היכולת להפוך גוי ליהודי, כמה הוא יכול להרים נשמה יהודית? מי המקווה אינם רק מטהרים; הם מחדשים, הם משיבים אותנו למקום האמיתי, הם מחזירים אותנו אל המקור.

בחודשים האחרונים, פיתחתי הערכה חדשה והבנה עמוקה יותר למקווה. ללמוד על משמעות מקור המים שלו ועל התהליך הקפדני של בנייתו היה חזק ומעורר ענווה, וחשף כיצד המקווה משמש כצינור לחיבור רוחני. המסע הזה לא רק שהעניק לי פרספקטיבה חדשה, אלא גם העמיק את הידע על החשיבות העמוקה. המקווה עשויה להיראות, במבט ראשון, כסתם גוף של מים, אבל כשמביטים יותר לעומק, הרוחניות שלו צפה על פני השטח—מעניקה לה משמעות ותחושת שייכות אמיתית. ההלכות מספקות את המסגרת, אך החוויה עצמה מביאה עומק, שינוי, ותקווה לאלו שמקבלים אותה.

למרות שרק ה' יודע מה עובר בינו לנשמה, משאלתי העמוקה כבלנית היא שכל טובלת תמצא לעצמה מקום קדוש במקווה. כפי שהשבת יוצרת חותם של קדושה במרחב הזמן, כך יוכל המקווה לשמש כמקום קדוש במרחב הפיזי—רגע של חיבור, חידוש וחיבוק אלוקי.

Mikveh Attendant Training - Upcoming

הזמינו עכשיו