"והיית אך שמח": על מים, שמחה והתחדשות בחג הסוכות"

מכל מועדי השנה, שמחת החג נקשרת באופן ההדוק ביותר עם חג הסוכות. בפרשת המועדות שבפרשת אמור, רק לגבי סוכות ניתנת ההוראה "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים", ואף בפרשת ראה מודגשת השמחה במיוחד לגבי חג הסוכות, שלגביו אנו מצווים מעל הכל לשמוח--"וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". וכך אכן התקבלה השמחה כתמצית מהות החג, הנקרא בתפילותינו "זמן שמחתנו". אך מה

פשרה של הדגשת השמחה דווקא בחג הסוכות?

תשובה אחת ניכרת משם נוסף של החג—חג האסיף. לאחר הקיץ הארוך והמפרך, לאחר הזריעה, החריש והקציר, אוספים חקלאי ארץ ישראל את תבואתם אל בתיהם. העבודה הקשה של השנה כולה נושאת פרי ומבשרת על מזון למשך השנה הבאה, והעם כולו מתאחד ברגשות שמחה והודיה על השפע שנתן להם ה'.

אך ישנו גם היבט נוסף לשמחת החג של סוכות. חג הסוכות חל ימים בודדים לאחר יום הכיפורים, ותזמון זה מוסיף נופך מיוחד לשמחת החג. לאורך השנה אנחנו חווים קשיים ואכזבות—מחברים, ממשפחה, מעצמנו. יום כיפור מאפשר לנו את תהליך התשובה והכפרה המאפשרים לכונן את מערכות היחסים שלנו מחדש. למעשה, יום הכיפורים הוא יום של לידה מחודשת. התבוננות במנהגי היום מגלה כי ביום זה אנחנו מדמים את המוות על ידי צום ולבישת בגדי לבן, הדומים לתכריכים. המפגש הקרוב עם האפשרות של איבוד החיים והגוף ביום הכיפורים מחזירה אותנו אל החיים בכוחות מחודשים, מתוך הזמנה לחגוג באופן מלא את קיומנו השברירי. כך מקבל חג הסוכות מימד נוסף של שמחת חיים המהולה בתובנת הזמניות והארעיות של קיומנו, המתבטאים אף בדרישה ההלכתית "לצאת מדירת קבע ולשבת בדירת ארעי".

תובנה זו אף מבהירה את מרכזיותם של המים והגשם בחג הסוכות ובהושענא רבא. תחילת עונת הגשמים חופפת לתקופת סוכות, אך מחשש לפגימה במצוות ישיבה בסוכה נדחתה תפילת הגשם לסוף החג. יחד עם זאת, מצוות מרכזיות של החג הממוקדות במים מלוות אותו מראשיתו. בזמן המקדש המצוות המרכזיות של החג התמקדו בניסוך המים, בסיבוב המזבח ובחיבוט הערבות—כולם טקסים שמקורותיהם בבקשה לגשם. אך חגיגת המים המרכזית היתה שמחת בית השואבה. בלילות חול המועד חגגו העם את שאיבת מי מעין השילוח והבאתם למקדש לצורך ניסוך המים. חגיגה זו צוינה באבוקות אש אדירות, בשירים ובמחולות. אפילו חכמי ישראל שעשעו את העם בלהטוטים ובריקודים, ואוירת החג הגיעה לשיא שעליה נאמר "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

הגשם מבטא בצורה הטובה ביותר את קיומנו הארעי ואת תלותנו בקב"ה. שלא כמו מצרים, שכלכלתה וחקלאותה נסמכו על הנילוס, ארץ ישראל ענייה במקורות מים, והחקלאות בה מסתמכת על מי הגשמים. לפיכך, במיוחד בארץ ישראל מבטא הגשם את חוסר-האונים של האדם אל מול איתני הטבע ואת התלות המלאה שלו בכוחות גדולים ועצומים ממנו. כך גם ביטא הגשם בעולם העתיק את רצונו של ה' להיטיב עם שוכני ארץ, ומניעת הגשם נתפסה כסתירת לחי הנובעת מכעס א-לוהי. מסיבה זו מבטאת התפילה לגשם היטב את השבריריות של הקיום האנושי ואת היכולת לפנות החוצה ולחדש את הקשר עם הקב"ה. לאחר שביום הכיפורים מכירים בני אדם בחולשתם ובקו הדק שבין חיים למוות, מסוגלים הם לפנות מתוך ענווה ולבקש את צרכיהם הבסיסיים ביותר בדמותם של המים המרווים את הנפש ומשקים את השדות.

בקשת המים מוסיפה מימד נוסף לשמחת החג. רק מי שמכיר בשבריריותו וארעיותו של הקיום האנושי יכול להכיר באמת במשמעות של כל רגע של הקיום. היציאה מיום הכיפורים לחג הסוכות מבטאת את השמחה העמוקה שבלידה מחודשת ובחגיגת החיים עצמם. חגיגות המים המהולות בתפילות למים מבטאות את השילוב שבין חגיגת ההיבט הגשמי ביותר של החיים, יחד עם ההבנה שדווקא היכולת לשמוח על החיים עצמם היא שמבטאת את האינטימיות העמוקה של האדם עם בוראו.

אך מצווה אחרת המלווה אותנו--ובייחוד את הנשים שבנו--לאורך השנה כולה, שואבת לתוכה את העוצמות הרגשיות של המים. הבסיס המשותף להלכות מקואות ולהלכות טבילה הוא התשתית הרעיונית הניצבת בבסיסם ומייצגת את הטבילה כלידה מחדש. דווקא ההתמקדות בגוף ובמחזוריות שבו מעוצבת על ידי חז"ל כטקס שבו האדם נפרד מכל רכושו, מכל מלבושיו ומכל כיסוייו, ועומד לפני בוראו עירום ועריה. החשיפה המוחלטת יוצרת אינטימיות חדשה עם בורא הכל, ומאפשרת לידה מחודשת של האדם לתוך גופו ולתוך נפשו. בכך מהווה הטבילה נקודת מפגש בין הגופניות והגשמיות לבין רגעי החסד של הבנת הזמניות שבמחזור החיים ובארעיות הרגע החולף. על כך אומר התלמוד כי "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה" (שבת ל ע"ב)—השמחה האמיתית מעלה את החגיגות הגשמיות לשמחה של מצווה, שמחה הנובעת מתודעת הרגעיות של הקיום האנושי ודווקא מתוך כך מחפשת את החיבור המחודש אל הקב"ה.

בחיים המודרניים דומה שבעיקר החקלאים הם שחשים בדחיפות של בקשת המים ובזיקה שבין המים לשמחה. אך מצווה אחרת המלווה אותנו--ובייחוד את הנשים שבנו--לאורך השנה כולה, שואבת לתוכה את העוצמות הרגשיות של המים. הבסיס המשותף להלכות מקואות ולהלכות טבילה הוא התשתית הרעיונית הניצבת בבסיסם ומייצגת את הטבילה כלידה מחדש. דווקא ההתמקדות בגוף ובמחזוריות שבו מעוצבת על ידי חז"ל כטקס שבו האדם נפרד מכל רכושו, מכל מלבושיו ומכל כיסוייו, ועומד לפני בוראו עירום ועריה. החשיפה המוחלטת יוצרת אינטימיות חדשה עם בורא הכל, ומאפשרת לידה מחודשת של האדם לתוך גופו ולתוך נפשו. בכך מהווה הטבילה נקודת מפגש בין הגופניות והגשמיות לבין רגעי החסד של הבנת הזמניות שבמחזור החיים ובארעיות הרגע החולף. על כך אומר התלמוד כי "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה" (שבת ל ע"ב)—השמחה האמיתית מעלה את החגיגות הגשמיות לשמחה של מצווה, שמחה הנובעת מתודעת הרגעיות של הקיום האנושי ודווקא מתוך כך מחפשת את החיבור המחודש אל הקב"ה.

ד״ר איילת הופמן ליבזון היא מרצה בכירה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן. בעבר, לימדה במשך חמש שנים באוניברסיטת רייכמן וכיהנה כפרופ' אורחת ע״ש גרוס בבית הספר למשפטים של הרווארד בשנים 2017-2018 וכפרופ' אורחת ע״ש גרוס בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת פנסילבניה בשנת 2021. כחוקרת תלמוד ומשפט עברי, תחומי התמחותה כוללים את ההלכה הרבנית, הקשר בין משפט ודת, וההיסטוריה של המשפט העברי.

ד״ר ליבזון היא בוגרת המכון התלמודי העיוני של מת״ן ותוכנית בית מורשה למשפט עברי, שניהם בירושלים, וזכתה במלגות שונות מקרן פולברייט, קרן ליידי דייויס וקרן הזיכרון לתרבות יהודית.