הריון וקדושת המקווה

ברוך השם, אני טובלת קבועה במקווה מאז שהתחתנתי, וזה משהו שתמיד נהניתי ממנו וציפיתי לו. תמיד אהבתי ללכת למקווה – גם את ההיבט ההלכתי שבו וגם את ההרגשה שאני מכניסה קדושה לנישואיי בכל חודש מחדש. תמיד הרגשתי חיבור עמוק לטהרת המשפחה כאחת משלוש המצוות הייחודיות לנשים (האחרות הן הדלקת נרות והפרשת חלה), וכמו עם כל שלוש המצוות הללו, גם את הטבילה במקווה תמיד ניסיתי לקיים מתוך אהבה וכוונה.

ב"ה, לאחרונה נולדה לי בתי הראשונה – היא כעת בת שישה חודשים – ואני זוכרת שבתחילת ההיריון שלי, עד שהתחלתי להראות או להרגיש את התנועות במהלך הטרימסטר השני, הרגשתי שמשהו חסר לי בנישואיי. אני זוכרת ששוחחתי עם בעלי על כך, ואמרתי לו שבדרך מוזרה ואירונית הרגשתי שהקדושה חסרה, מכיוון שכבר לא הייתי מחויבת ללכת למקווה. לקח לי זמן להסתגל ולהבין שאינני צריכה להביא את הקדושה לנישואיי בכל חודש מחדש, כיוון שעצם נשיאת ילד ברחמי בכל יום היא אחת מהמצוות הקדושות ביותר שאישה יכולה לקיים.

כשהגעתי לסוף ההיריון עברתי לידה טראומטית: הייתי בצירים במשך ארבעה ימים, ואז ירדו לי המים, אך הרחם שלי לא התכווץ כראוי, ולכן הייתי צריכה לעבור זירוז. לאחר 21 שעות בבית החולים, בתי הייתה במצוקה, קצב הלב שלה צנח בצורה מסוכנת עם כל ציר והיא הייתה במצג אחורי. לאחר מכן היא עברה יציאת מקוניום ברחם, והרופאים נאלצו להשתמש בווקואום כדי ליילד אותה. מיד לאחר שנולדה, היא לא נשמה, החדר היה צפוף ועמוס באנשי צוות רפואי שעבדו במהירות כדי להסיר את כל הנוזלים והמקוניום מריאותיה. ב"ה, בתי היקרה הייתה בסדר בסופו של דבר, אך לא יכולתי להחזיק אותה במשך כחצי שעה לאחר הלידה כי היה צורך להשגיח עליה. זו הייתה חוויה מטלטלת, הייתי כל כך מפוחדת ומבולבלת.

אחרי החוויה הקשה של הלידה, יחד עם כל הרגשות, האתגרים, והעליות והמורדות של להיות אמא חדשה, נכנסתי למציאות חדשה (כמובן). התקשיתי למצוא זמן להתפלל, לעיתים קרובות שכחתי לברך ברכת המזון, וכבר לא היו הימים של הדלקת נרות מוקדמת והכנת חלות. ההרגשה של הקדושה שהייתה לי מכל אלו נעלמה. ולכן, כשהגעתי סוף סוף שוב למקווה לאחר שבעה שבועות, הרגשתי מחודשת ומאוזנת. הרגשתי שסוף סוף חזר אליי משהו מוכר, וזה עזר לי לראות את הדברים בפרספקטיבה נכונה. הייתי אמא, כמובן, אבל הייתי גם אישה, וגם זה היה צריך להישאר חשוב. החזרה למקווה הרגישה כמו סגירת מעגל על התקופה האינטנסיבית ביותר בחיי (היריון, לידה, היותי אמא חדשה בפעם הראשונה), והיא עזרה לי להמשיך הלאה לתוך התפקיד החדש שלי, עם מעט פחות חרדה.