הרהורים על הטבילה הראשונה שלי בערב יום כיפור

בערב יום כיפור, בתוך ההמולה של ההכנות, לקחתי רגע לעצמי ויצאתי מהבית ללכת לטבול במקווה. זו הפעם הראשונה שאי פעם חשבתי על הרעיון הזה.

אני מניח שזה נובע בעיקר מההתגברות בדיון הציבורי סביב המקווה בשנה האחרונה, ובמיוחד כתוצאה מהשתתפותי בקבוצת פייסבוק, "טובלות בנחת", שפתחה לי צוהר נוסף למסע הנצחי שלי לחיפוש משמעותי. , מעצימה, טבילה רוחנית. עד עכשיו היה מובן בבירור שרק בעלי הולך למקווה בערב יום כיפור, אבל הפעם הלכתי, ולא לבד - ברגע של ספונטניות לקחתי איתי את בתי בת ה-8.

בדרך, כשהתחמקנו מהפקקים הרגילים של השטיבלך, הסברתי לה מה עושים ופחות למה. הייתי מודאגת, בין היתר, על איך מישהי שמעריכה אסתטיקה כמוה, תגיב למקווה המעט מפוקפק הזה ולקירות המתקלפים. התפללתי שהמפגש הראשון שלה עם המקווה יהיה נעים, אבל בעיקר עסקנו בריצה כדי להגיע בזמן. בכניסה למקווה היה תור ארוך של נשים בכל הגילאים. בכל מיני כיסויים. הופתעתי מהפופולריות של האירוע והתרגשתי, מנסה להעביר לה ולעצמי דברים; היא בדרכה השלווה ספגה הכל ושאלה שאלות וראתה הכל בראש פתוח. התמזל מזלנו שממש מולנו עמדה שרה פרידלנד בן ארזה שהסבירה את משמעות המים המטהרים - במקביל לבטן האם ומי הבריאה, ולמרות שהגיע תורה להיכנס פנימה, היא המשיכה להסביר בדרך נפלאה, מחברת את הבת שלי למשמעות ולמקור של הכל.

כשסוף סוף, בעדינות, נכנסנו יחד למים עטפו אותנו התרגשות והכרת תודה מדהימה.זה אותו מקווה שבו השתוקקתי והתפללתי פעם אחר פעם להתברך איתה. הדרך הטבעית שבה היא אימצה את המים והמים חיבקה אותה (ואותנו), ותפילתנו ותחושת השפע והאור – התפללתי שהמפגשים הבאים שלה עם מי המקווה יהיו מושלמים, מאפשרים, מעוררי חמלה ומבורכים. , לפחות כמו  זה - והרגשתי שהשמיים נפתחים.

יוטבת מתגוררת בירושלים ועובדת בבית אבי חי