הקשר בין דם ומים בפרשת וארא

חווית המקווה הכי טובה שלי התקיימה בלילה רגוע בירושלים. בית המשפט העליון בישראל קבע לאחרונה כי מותר לנשים לטבול לבד ללא מלווה. מלמלתי את בקשתי לכך, והובלתי לחדר שבתוכו בריכת מקווה משלו. החדר היה רחוק מלהיות מפואר, עם אריחים ישנים וצינורות חשופים. אבל היה בזה משהו חם ומנחם. אני זוכרת זכוכית צבעונית בחלונות, ומגבות רכות לא תואמות.

ניסינו להיכנס להריון עם התינוק השני שלנו, ואחרי שנות המתנה וטיפולי פוריות לילד הראשון שלנו, היינו בנקודת התחלת הפריה חוץ גופית לתינוק מספר שתיים. ביקור המקווה הזה ייצג עבורי הרבה יותר מהשימוש ההלכתי הרגיל שלו, שסימן את סופה של תקופתי (המכונה זמן "נידה"). זה ייצג הסכמה שאנחנו הולכים לעוד רופאים ומחטים וחרדה. זה ייצג את קבלת הגוף שלי ואת מגבלותיו לכאורה. זה ייצג קבלת פנים לנקודה בחיי שבה עצמי ישן נשאר מאחור ועצמי חדש מופיע.

לקחתי את הזמן במים, הערכתי את העובדה שאף בלנית לא ציפתה או חיכתה, ושלא היה לחץ לעשות את הטבילה ולומר את הברכה במהירות. אז התעכבתי. כל טבילה ייצגה משהו חדש - העבר שלי, הרגע הזה, הסיפור העתידי שלי.

בדרך החוצה, הודיתי לבלניות והזכרתי את ההפריה החוץ גופית הקרובה שלי. "שתפרחי כמו השקדיה" אמרה אחת הנשים. זה היה ט"ו בשבט, חג העצים. הלכתי הביתה זוהרת, מתענגת על מראה גידול תאנים וניחוח בוגנוויליה ​​ברחובות ירושלים.

למים יש תפקיד רב עוצמה בתחייה, באפשרויות חדשות וברווחה נפשית.

המים אינם זרים לסדרה של השבוע, וארא, שבה אנו רואים את נהר הנילוס הופך לדם בראשונה מבין עשר המכות. קיימים גם רעיונות של תחייה ואפשרויות חדשות - בסדרה זו מקבלים עבדי ישראל במצרים שביב ראשון של תקווה שהם יראו את התחייה שלהם ואת החופש משעבוד.

מים ודם – שני חומרים שחוזרים על עצמם ביהדות. המים השופעים של הנילוס בסדרה זו מייצגים חיים, ודם מייצג מוות. עם מכת הדם, הדגים בנילוס מתו, וזיהמו את המים כפליים. הפרשן רש"י מציין כי המצרים עבדו את נהר הנילוס באותה תקופה. המראה של האלוהות המצרית - ומקור החיים והשתייה של מצרים - שהשתמר לחומר המרמז על טומאה ומוות היה סימן מצמרר וסימן לכוחו של אלוהי בני ישראל להעלות את המציאות.

אנחנו יודעים איך הסיפור מסתיים - השחרור הכואב של עבדי ישראל, וטביעת החיילים המצרים בים סוף, שדרכו הולכים בני ישראל אל החופש. בהקשר זה, תמונת הפתיחה של מים הופכים לדם מרגישה בו זמנית מתאימה ומבשרת רעות.

אז המים בסיפור יציאת מצרים מסמנים באופן פנימי הן אפשרויות והן סופים, הן לידה והן מוות. קצת כמו מקווה.

מים זוכים לתהודה עמוקה ביהדות. מי מלח בליל הסדר מעלים דמעות מצריות. התפילה העונתית לגשם מזכירה לנו את מוצאנו בארץ הנשענת עמוקות על גשם. למים יש את הכוח להעלות זיכרונות, להפוך ולרפא. מקווה הוא מענה יפה לצרכים הרבים לריפוי בחיינו. זה לא מוגבל רק ליהדות, וטקסי כביסה או טבילה נמצאים בכל הדתות (הטבילה, למשל, התפתחה מהמקווה). האנתרופולוגית מרי דאגלס כתבה: "לפירוק כל הצורות, לבטל את העבר, למים יש את הכוח הזה של טיהור, התחדשות, לידה חדשה". מקווה הוא התשובה היהודית שלנו לכוח קדום זה, והגיע הזמן שנאמץ אותו עוד יותר.

מרים לורי היא בוגרת התכנית להכשרת מורים של מרכז עדן. פוסט זה מבוסס על מאמר שכתבה במקור לקראת ההשקה ב-18 בינואר 2021 של פרויקט Wellspring בבריטניה. למידע נוסף: www.tinyurl.com/wellspringlaunch