פוסט טראומה היא בעיה פסיכיאטרית הנובעת מאירוע חיצוני בחייו של אדם, כזה הכולל מרכיב של סכנה או סיכוי לסכנה (למשל, חוויה אישית של רצח, אונס או אלימות; תאונת דרכים; או קרב - או אפילו להיות צופה).
החוויה שיש לאדם, גם אם הוא נשאר שלם פיזית, מעוררת מיד תחושות של הלם, פחד וערנות. לעתים עובר זמן עד שהרגשות הללו חולפים, בדומה לפצע פיזי, ולעתים הן מטביעות את חותמן על עולמו הנפשי של האדם, שהופך רגיש יותר לדברים הקשורים לחוויה המטרידה שעבר הגוף. זו פוסט טראומה. פוסט טראומה היא בעיה שניתן לפתור באמצעות תהליך נפשי ארוך ומורכב; במקרים מסוימים, רגשות של ייאוש, אשמה וכעס יכולים למנוע ריפוי.
לפני שנתיים וחצי עברתי תאונת דרכים. מכונית שהייתה מאחוריי התהפכה לאחור, פגעה בי, מה שגרם לפציעות גב וראש, מספר שברים, והכי חשוב פוסט טראומה. אני לא יכול לסבול שייגעו לי על הגב. אני לא יכול לצאת מהבית שלי ללא עזרה. הפסקתי לנהוג ולא יכול לנסוע באוטובוס. אני לא יכול להיות עם קבוצה של אנשים אם בעלי לא איתי; למעשה, אני לא מסוגל להיות רחוק ממנו לפרקי זמן ממושכים. כך, למשל, הועסקתי במקום עבודה שבו עבד גם בעלי; כשהוא הפסיק לעבוד שם, התפטרתי.
ברור שמצב העניינים מקשה על חיי היומיום; עם זאת, הטבילה במקווה הפכה לבעייתית עוד יותר. עצם הגעתי למקווה ממלא אותי בפחד. להיות עירומה במקום כזה מהווה הזדמנות למספר עצום של טריגרים שאני לא תמיד יכולה לשלוט בהם. חוסר הידיעה האם הבלנית תהיה אדיבה ומאפשרת או בלתי מתפשרת, לא מאפשר להתכונן נפשית לחוויה הסבוכה, מה שהופך את ההגעה למקווה ניסיון גדול. לרוב, כשאני כן הולכת למקווה, בהגעתי יש לי קשיי נשימה ורצון עצום לברוח כמה שיותר מהר.
גם להיות במקווה עצמו זו משימה לא פשוטה. חלק מהבלניות מרשות לעצמן לגעת בגבי ללא רשותי על מנת להסיר שערות, וזה טריגר מיידי עבורי. יתרה מזאת, בגלל הרגישות של הגב שלי, העובדה שאישה עומדת מאחורי, בזמן שאני עירומה, מעוררת חרדה ופחד. החרדה הזו, המודעות שלי למה שעלול לקרות, מובילה למצב נפשי נורא וכאב; להיות שם בכלל כואב לי, וכל מה שאני רוצה זה לברוח.
היו אפילו מספר פעמים שבחרתי לוותר על טבילה כי לא היה לי את הכוחות הנפשיים לעמוד במתח שאפף אותה.
אבל אני יודע איך אפשר להקל על חווית הטבילה. הבלנית, למשל, יכול להיות השפעה חיובית. הברכה שלה כשאני מגיעה מאוד משמעותית; היא יכולה לפגוש אותי בחיוך ולאפשר לי לטבול לבד בלי להתווכח איתי. גם הימנעות ממגע - במיוחד ממגע עם הגב שלי, במקרה שלי - יכולה לעזור מאוד. אם אני אאלץ להגיד לה שאני סובלת מפוסט טראומה, היא יכולה להיות דיסקרטית לגבי זה ולא לשאול יותר מדי שאלות. כמה בלניות שאלו אותי למה אני סובלת מפוסט טראומה, מה זה אומר בשבילי ומה יכול לקרות לי - וזה נורא קשה לי. יש נשים שמגיעות למקווה לאחר שחוו קרבות פנימיים ממושכים ומלחמות עם העולם הסובב אותן, ושאלות מסוג זה עלולות לערער את עולמן ואת השקט שמצאו, וגם להשפיע על החוויה הלא פשוטה בכלל.
למרחב הפיזי של המקווה יש חשיבות מכרעת. גם השאלה אם יש חניה מספקת ליד המקווה יכולה להיות משמעותית עבור נשים כמוני ועבור אחרות. המקווה הקרוב לביתי נמצא במרחק של ארבעים דקות הליכה, ברחוב סואן ועמוס, ללא חניה סבירה בקרבת מקום. בימי חול, אני יכולה להספיק אם בעלי יסתובב כשאני בפנים, אבל כשאני טובלת בליל שבת, אחרי הדלקת נרות, כשאני צריכה ללכת ארבעים דקות לשם ועוד ארבעים דקות חזור - ואני לא יכולה להיכנס. כיוון אחד ברכב כי אין חניה. בשנה הראשונה שלאחר התאונה, כשכל הגוף שלי כאב כשהלכתי, זה היה קשה שבעתיים.
פעם, אחרי התאונה, כשהייתי צריכה לטבול ביום שישי בערב והלכתי עם בעלי את כל הדרך, הגעתי למקווה ומצאתי את עצמי מתווכחת עם הבלנית האם היא יכולה לאפשר לי לטבול לבד. היא גם צעקה עלינו שהגענו מאוחר והתעקשה שבעלי יעמוד רחוק בקצה הרחוב ולא יתקרב למקווה. אני מבינה שקשה לה לעבוד בליל שבת, ואני מבינה את החשיבות של פרטיות לנשים אחרות. אבל הלוואי שהיא הייתה יכולה לעצור לרגע; הלוואי שהיתה יכולה לחשוב, ולראות אותי, אישה צעירה, נשואה טרייה, רועדת מכאב וממאמץ, אישה שבדיוק הלכה עם בעלה ארבעים דקות בקושי רב כדי לטבול. הלוואי שהיא הייתה יכולה להיות נעימה, לברך אותי באדיבות, ולאפשר לי טבילה רגועה ושלווה יותר.
מטרידה אותי העובדה שהמקווה אינו נגיש ומתאים לנשים עם בעיות פיזיות ונפשיות. זה לא צריך להיות המצב במסגרת דתית ראויה ואמיתית. אני מקווה ומחכה לשינוי, להתפתחויות בנושא זה; אני מתפללת שהם יבואו במהרה.
コメント