הטבילה האחרונה המשמעותית שלי במקווה

בזמן שאני מתאוששת מהניתוח כריתת רחם שלי, אני חושבת על הטבילה האחרונה שלי.

הניתוח שלי נקבע ממש ברגע האחרון, רק חמישה ימים אחרי פגישת הייעוץ הראשונה עם המנתח. חמשת הימים האלו היו מלאים במלאכים שה’ שלח אלי.

לגמרי במקרה (או לא), הייתי צריכה לטבול במוצאי שבת, והניתוח שלי היה בצהרי ראשון למחרת. שאלתי את הרב אם הניתוח יהפוך אותי לנידה, וקבענו שהטבילה הזו תהיה האחרונה שלי.

מלאה ברגשות שונים, הלכתי למקווה בשכונת ארנונה (הלוואי שהייתי מגלה את המקווה הזה לפני שנים, במקום לפני חודשים). זו הפעם הראשונה שהייתי צריכה לחכות בחדר ההמתנה. לצידי חיכו אמא ואחות של כלה עם קערת סוכריות.

הרגשות התחילו להציף אותי כשהבנתי את היופי שבהצטלבות הדרכים שלנו, הכלה הצעירה הזו בטבילה הראשונה שלה, ואני בטבילה האחרונה שלי.

הכלה יצאה מחדר ההכנה כדי לקבל ברכות מאמא שלה, והבנתי שאני הבאה בתור, לאותו חדר הכנה בדיוק.

הכלה נתנה ברכות לבלנית בזמן כשעברתי אותן בדמעות. ניסיתי להסביר, והבלנית שאלה אם אני רוצה ברכה מהכלה.

ברור, אמרתי.

היא נתנה לי ברכה מהממת. שתינו בכינו והיא נתנה לי סוכריה.

נכנסתי לחדר הכנה והחשיבות של הרגע העפילה עלי, ובכיתי. 

הבלנית הייתה כל כך סבלנית ונחמדה. היא עזרה לי עם ברכת הטבילה שהיה קשה לי להגיד עם כל הדמעות. היא נתנה לי זמן לבד במים, להיות בקצב שלי כדי לעכל את כל מה שקורה.

הביקורים הרגילים שלי במקווה היו הדבר התמידי היחיד בחיים שלי בשלושים שנה האחרונות, מאז שהייתי כלה צעירה, כשהפכתי לאמא, ואז לסבתא. אני זוכרת כמה מהטבילות היותר חשובות:

הראשונה,

כשלא היו מים חמים והיינו צריכות ללכת למקווה אחר,

הטבילות המשוגעות והמפחידות בזמן הקורונה,

טבילות במהלך החגים,

בזמן המלחמה והפחד מאזעקות.

הודיתי לה’ שהתברכתי בילדים והרגשתי מסוגלת להרפות מתקופת הפוריות שלי ולחבק את המעמד שלי כסבתא.

אני כל כך מלאה הוקרת תודה על הסיום הנהדר הזה לשלושים שנה של טבילות, לא יכולתי לתכנן משהו משמעותי יותר.