הזמנה לנשים לדבר על המקווה

הפעם השנייה שהלכתי למקווה בולטת במוחי. הייתי לחוצה ומהוססת והרגשתי כמו טירונית פגיע. האם אתקל במישהו שהכרתי בדרך? האם אזכור מה לעשות? האם זה יהיה מביך אם אזהה מישהו באזור ההמתנה? בדאגה נכנסתי למה שרק הייתי חצי בטוחה שזה הכניסה למקווה.

את פניי קיבלו רעש וצחוק סוער. לרגע לא הייתי בטוח שהגעתי למקום הנכון. זכרתי שהמקווה היה שקט, כשכל אחת דואגת לצרכיה הפרטיים.

כשהסתכלתי סביבי אחר מקור הרעש, ראיתי בחורה צעירה, כלה לעתיד עם מה שנראה כמו כל המשפחה המורחבת שלה. לא רק זה, אלא שהם ערכו שולחן בצורה שדומה לקידוש מפואר. מאוחר יותר גיליתי שזה מנהג נפוץ בקרב נשים ספרדיות רבות.

הניגוד בין הניסיונות שלי להיות דיסקרטית לבין החגיגה החגיגית של המשפחה הזאת הדגיש לי שחווית המקווה היא ייחודית לכל אישה. עבור נשים שונות, המקווה מעלה שילוב ייחודי של רגשות, החל בין התרגשות, כעס, אהבה, טינה, קשר רוחני, אינטימיות, בושה ופחד, בין היתר. בניגוד למנהגים יהודיים רבים אחרים הנעשים בפומבי, קהילתי ובמועדים מסומנים בלוח שנה משותף, העיסוק במקווה נעשה בדרך כלל לבד ובלוח שנה פרטני, הידוע רק לכל אישה בודדת.

למרות שהחוויה של כל אישה שונה, אני מתארת ​​לעצמי שגם לנו יש הרבה במשותף. מה שמרוויח מאופיו הדיסקרטי של תרגול המקווה הוא תחושת הפרטיות והיכולת של כל אישה להפוך את התרגול הזה לשלה מבלי לענות לאחרים. אבל אולי מה שאבד, הוא הפוטנציאל של נשים להתחבר זו לזו ולשמוע על מסעות זו של זו במקווה. אני מתארת ​​לעצמי שמרחב נוח לנשים לבחון את החוויות החיות והגלומות שלהן, לשמוע אחת מהשנייה ולבחון כתבים בנושא זה יכול לשפר מאוד את תחושת הבעלות שלנו על תרגול זה. במהלך השנים הראשונות של השימוש במקווה, לא היה לי מקום לדון בחששות, המחשבות והאתגרים שהחוויה עוררה בי. בתור איש מקצוע בתחום בריאות הנפש, אני יודע כמה כוח, חוכמה ושקט נפשי אפשר להשיג משיתוף החוויות שלנו.

ציפורה חית בעלת תואר B.A. בפסיכולוגיה מאוניברסיטת ברנדייס ותואר M.S.W. מישיבה אוניברסיטה. בחמש השנים האחרונות עוסקת ציפורה בעבודה סוציאלית קלינית בירושלים כולל ניהול תיקים ושירותים טיפוליים לילדים, בני נוער ומבוגרים. היא נשואה באושר, ומצפה לילדה הראשון השנה.