גאולה דרך הגוף

בתחילת ספר שמות אנו עדים לירידה התלולה של העם היהודי לעבדות.

אחת הנקודות הנמוכות ביותר, הרגעים האפלים וחסרי התקווה בסיפור הזה, היא הנקודה שבה פרעה גוזר על כך שכל התינוקות הזכרים והיהודים יושלכו לנהר ויהרגו אותם.

לאחר גזירה כה טרגית, היינו מצפים שהפסוק הבא יתאר את האבל, היללות קורעות הלב של ההורים הצופים בילדיהם מושלכים למוות. אולם, הפסוק הבא מסביר בסתירה כי,וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃ בוַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃ (שמות ב', א').

רש"י מסביר את סיפור הרקע לפסוק מפתיע זה. עמרם, מנהיג העם היהודי, גדול הדור (דבריו, לא שלי), שמע את גזירת פרעה והתמלא בייאוש. הוא זעק, 'אנחנו עובדים לשווא!', כשהוא מבולבל מחוסר התוחלת של המצב, וחוסר האפשרות לשרוד של העם היהודי, התגרש מיד מאשתו. שאר הגברים היהודים הלכו בעקבותיו, וכך קרה שהעם היהודי נשבר - בתים ומערכות יחסים קרועים, העתיד וההווה, חסר תקווה, עגום וללא מטרה.

עד שמרים, בתו הצעירה של עמרם, קמה ואתגרה את אביה.

היא עמדה מול גדול הדור ואמרה, 'גזרתך גרועה מזו של פרעה! הוא ציווה להרוג את כל הזכרים - אבל אתה מוחק זכר ונקבה!'

עמרם הקשיב לדבריה, ולפי המדרש הלך ולקח בחזרה את אשתו בטקס יפה, כולל נסיעה בכרכרה, שירה וריקודים, ומלאכים הכריזו 'אם הבנים שמחה'. שאר הגברים היהודים, שוב, הלכו בעקבותיו.

האיש והאישה מבית לוי היו עמרם ויוכבד, נישאו בשנית והרות למשה רבנו מנהיג הגאולה.

הסיפור יפה, אבל איך למרים הייתה הידיעה שיש משהו ששווה להילחם עבורו? לאן הגיעה ההרשעה, והאומץ, לקרוא תיגר על מנהיג העם היהודי ולהתעקש שלא אבדה כל תקווה? שהייתה סיבה להאמין בהמשכיות העם היהודי?

מרים קשורה עמוקות לידע על הגוף והמחזוריות הנשית. כמיילדת הייתה לה הבנה מעמיקה ואינטימית של היחסים השזורים בין חיים ומוות.

כל אישה נושאת בגופה, פיזית או אנרגטית, מחזור חודשי של חיים ומוות. בכל חודש, ברגע שבו מתחיל הדימום הווסתי, יש מוות סמלי. התקופה של האדם מסמלת את המוות הזה - הסוף, החיים שלא היו, האפשרויות שלא יצאו לפועל, רמה של חוסר תקווה. עם זאת, באותו זמן, בתוך גופה, זקיקים חדשים מתחילים להבשיל. יש תקווה ויש תנועה. המחזור מתחיל מחדש ומביא איתו אפשרויות חדשות.

מחזור האישה מחקה את זה של גלות וגאולה. רגע המוות הוא גם רגע התקווה. מטבע הדברים, נשים יודעות שהן קורות ביחד - שברגע שאנחנו מגיעים לתחתית, זה אותו רגע שבו מתחילה השינוי כלפי מעלה.

וההבנה המגולמת הזו העניקה למרים, ולשאר הנשים היהודיות, את היכולת להחזיק מרחב ותקווה ולהביא באופן פעיל את העתיד, גם כשהגברים התייאשו והתגברו על קשיי העבדות.

איך זה נראה בפועל? מרים הכינה את התופים כדי לחגוג את הגאולה עוד לפני שהם יצאו ממצרים. נראה היה שהנשים עושות כל שביכולתן כדי להבטיח את ההגנה הפיזית וצמיחתה של האומה, ויצרו מערכת יחסים אינטימית, רגשית ומינית עם בני זוגן.

לגמרא ולמדרש יש כמה מקורות מפוארים המספקים פרטים ורעיונות מעשיים כיצד הם (ואנחנו) השיגו את תחושת האינטימיות הזו (רמז: זה כולל מין, וזה לא מה שלמדת באף שיעור קודם!). כדי ללמוד את המקורות האלה, עיין ברשימה למטה, או יותר טוב - לחצי כאן להקלטת השיעור המלא!

מאחלת לכולנו חג פסח בריא ושמח ונזכה לגאולה בדרך שסללו לנו הנשים הצדיקות במצרים ולאורך ההיסטוריה היהודית!

מקורות:

שמות ח' ל"ח, רש"י

ילקוט שמעוני שנד

מדרש תנחומא, פקודי ט

יונינה רובינשטיין היא מחנכת למיניות, מאמנת אינטימיות מוסמכת ומחברת הספר 'מיניות לאחר לידה' שיצא לאחרונה. היא עלתה לארץ בילדותה ומתגוררת עם משפחתה באפרת.