יש אנשים שנולדו מספרי סיפורים. אני נולדתי להקשיב. כוחי באוזניי; כאשר אני שומעת את הכאב והתסכולים של אחרים, מתעוררת בי התשוקה לתקן את הדברים והיא מניעה אותי לפעול. ההקשבה משכה אותי להפוך לסוציולוגית, ולמדתי שהקשבה היא אומנות. ההקשבה איפשרה לי לחקור אלפי נשים וזוגות בקשר לחוויית הטבילה שלהם. שמיעת הסיפורים של נשים אחרות ומה שלמדתי מהן נתנו לי השראה ליצור את מרכז עדן, כדי להפיח רוח חיים חדשה בחוויית המקווה; לתבוע אותו בחזרה כמרחב לצמיחה רוחנית וכמקום שמיטיב עם נשים מבחינה רגשית וגופנית ומעניק להן מרחב לביטוי עצמי.

כאשר התחלתי לחקור את תחום המקווה וההשפעות שלו על מיניות בקרב זוגות שומרי מצוות לפני עשרים שנה, הרגשתי כאילו אני מנפצת חומות שמנעו שיחה במשך במאות בשנים. הדיון על המקווה, כולל השיחה על האינטימיות שלאחר הטבילה, היה בחזקת טאבו. השתיקה הזאת אומנם מגוננת על התחום המקודש הזה, ואולם היא שימשה מחסום מפני שינוי ושיפור. הסיפורים שהגיעו בזרם שוטף גילו כאב עצום וסבל לא נחוץ; סיפורים על אימפוטנציה, התעללות, אי-פריון, חוסר ביטחון, כאב פיסי ובדידות.

אני זוכרת שיחה עם אישה חסידית, אם לשמונה ילדים, שתיארה כיצד המקווה ומצוות טהרת המשפחה סייעו לה והגנו עליה מפני בעלה המתעלל; כיצד למדה לנהל את זמן הטבילה כדי להגן על עצמה מפני ההתפרצויות האלימות שלו – אבל היא מעולם לא סיפרה את זה קודם לכן ובוודאי לא ביקשה עזרה.

אני זוכרת היטב שיחה עם אמא לשני ילדים צעירים שתיארה עד כמה פחדה – בהיותה כלה – מיחסי אישות (זה נראה כדבר ההפוך מצניעות), וכי לקח כמעט שנה עד שקיימו יחסי מין מלאים. היא ובעלה היו נבוכים מכדי להעלות את הנושא לפני מישהו אחר ולכן סבלו בשקט. היא תיארה את הקושי באינטימיות ותיארה את הכניסה להיריון כנס.

אינני יכולה לשכוח את האישה שהייתה נשואה כמעט ארבעים ושתיים שנים וסיפרה לי שהבלנית העירה לה על החזה שלה “המתוק ושטוח כמו של כלה” חודשים אחדים אחרי שנישאה. ההערה הזאת משפיעה עד היום על הדימוי העצמי שלה ועל המיניות שלה. לא אשכח גם את המילים של אישה צעירה, ששברו את ליבי, שאחרי שתי הפלות ושלוש שנים של “ניסיונות”, תיארה את הכאב והבדידות של הליכה למקווה ביום שבו התינוק היה צריך להיוולד.

ככל שהקשבתי יותר, כך הבנתי שיש הרבה מקום לתיקון, וכי הזדמנויות רבות קיימות בידינו, קהילת הנשים, שבהן אנו יכולות לעזור זו לזו. אני סברתי בבירור שזאת הייתה חלק מכוונת חז”ל במקווה: שנתחבר יחד כנשים, כזוגות וכקהילה.

כתגובה להקשבה לכל הסיפורים הללו, ולאחר ששמעתי את קולות הנשים כפרטים וכחלק מקהילה, קולות של נשים שונות מיבשות שונות ובטווח גילים מגוון, התחלתי לחפש דרכים להשפיע השפעה חיובית וליצור שינויים ישירים בדרך שבה נשים חוות את המקווה.

וכך ייסדתי את מרכז עדן.

מטרתנו לאפשר לכל הנשים לחוות במקווה חוויה שיש לה משמעות אישית ושהיא נעימה ומקבלת, להעניק תמיכה ומשאבים לרגעי משבר ושינויים במעגל החיים, ולהפוך את המקווה לכלי שיקדם בריאות נשית רגשית וגופנית ומינית. כל פרויקט שאנו לוקחות על עצמנו להעצים את חווית המקווה נבע מן הרצון שלי להפנים את החוויות של נשים אחרות ולקדם אותן. אם כן, כאשר אנו שומעים “כלה עכשווית” מתארת את דעותיה בנות המאה העשרים ואחת לגבי מיניות והיחס בינה לבין ההלכה, אנו מוודאות שמדריכות הכלות תדענה כיצד לשמוע את קולה ולהבין את צרכיה. כאשר אישה שעוברת טיפולי כימותרפיה צריכה לטבול עם תחבושת במקווה סטרילית, אנו מוודאים שהבלנית תבין את הבקשה הזאת ותוכל לאפשר את הטבילה הזאת ולהפוך אותה לחוויה חיובית. בעבודה הישירה שלנו עם בלניות, בשיעורים ובכנסים, אנו מאמנות אותן לשמוע את ההבדלים בין הקולות של הנשים שמגיעות אליהן ולכבד את הצרכים השונים. וחשוב מכל, התוכניות הקהילתיות שלנו, הייעוץ, השיעורים והפרסומים נועדו לתת לנשים כוח ואומץ להקשיב לקול הפנימי שלהן ולבטא אותו.

הקשבה לסיפורים של נשים מציתה בי תמיד ניצוץ של אמפתיה ורצון לפתור בעיות. אני מוקירה את התכונה הזאת שלי ורואה אותה צומחת בחברה שלנו, שבה יותר ויותר נשים משתפות את סיפוריהן ומשמיעות את קולן. ההצלחה והפופולריות של פרויקט השכבות, מאירה את העובדה שאותו ניצוץ קיים בקרב נשים רבות: הרצון של התורמות לשתף ולהיות נשמעות, ולא פחות חשוב – הרצון של הציבור להקשיב ולהיות רגישות ולעתים גם להשתתף בריפוי.

במהלך השבועות הבאים נשתף איתכם חלק מן הסיפורים שעוררו בי השראה, ואני מקווה שהם יעוררו השראה גם בכם, מפני שככל שיותר נשים יספרו את סיפוריהן נוכל לעזור זו לזו יותר. אלה סיפורים אישיים סביב המקווה. אני מזמינה אתכן להתחבר, מפני שאני חושבת שהמקווה חשוב כביטוי לחיבור לשורשים שלנו ולמסורת שלנו בדרך נשית במיוחד. ועוד אני חושבת שזה מה שמעצים אותנו. תקוותי הגדולה היא שבעזרת השיתוף של הסיפורים האמיתיים והחשופים האלו נבחן כולנו בחינה מחודשת את היחסים שלנו עם המקווה, ונפעל על מנת להקשיב יותר בכוונה. כמו כן, נרשה לקולות של הנשים להתערבב עם המים המחבקים והמרוממים של המקווה, ונאפשר צמיחה אישית וקהילתית שמי המקווה אכן יכולים להעניק.

 

נכתב בידי נעמי מרמון גרומט עם ג’ורדנה שור

This blog was originally published on The Layers Project