מוגבלות

כאשר אישה שמתמודדת עם אתגר מגיעה למקווה, הבלנית צריכה לומר לה שהיא תתאים את עצמה אליה. הבלנית צריכה לשאול את הטובלת "מה אני יכולה לעשות כדי להקל עלייך את הטבילה?". הבלנית יכולה לנסות לצפות את הקשיים שעשויים להתעורר ("האם תצטרכי עזרה כדי לרדת במדרגות?"), ולנסות לעזור להתגבר עליהם. הדבר החשוב ביותר הוא שהבלנית צריכה לתמוך בטובלת בכל בקשה שלה, מפני שהטובלת מכירה את הצרכים והרצונות של עצמה בצורה הטובה ביותר.

לפעמים הדברים הקטנים הם הדברים הבולטים, שגורמים לי להבין שאני לא רואה טוב כמו אנשים אחרים. פעמים אחדות שאלתי את הבלנית מדוע הברכה לא תלויה על הקיר, וצחקתי כאשר היא אמרה: "הברכה נמצאת ממש כאן על הקיר". אני יודעת שחריטה על זכוכית וצבעי לבן וכסף הם אופנתיים, אבל – באמת – אני לא יכולה לראות אותם. אומנם אני צוחקת, אבל הדפסת המילים בצבעים ניגודיים תקל עליי כל כך, ואני בטוחה שגם על אחרות. ככל שאני צריכה לבקש פחות עזרה כך טוב לי יותר.

עטופה במגבת בלבד אני עומדת קצת בפנים וקצת בחוץ כדי שלא אחמיץ את מי שתבוא, מפני שלא אשמע את הדפיקה שלה על הדלת. אני מקווה שאף אחת לא תראה אותי בינתיים. התחושה היא שההליכה למקווה הרבה יותר ארוכה משלושים שניות. בכל שנייה ושנייה אני חושבת לעצמי: "הלוואי שהיא לא תשאל אותי שאלות". אני רוצה שהיא תבדוק את הגב שלי כדי למצוא את השערות שבוודאי החמצתי. אני אומרת לה שיש לי ליקוי שמיעה. החיוך שלה מתרכך בהבנה. היא לצדי, אני יודעת. כולן נאבקות למען עצמאות מן הבלנית. אני רוצה שהיא לא תעזוב אותי. העוצמה של הבלניות. חברה טובה מאוד אמרה לי שיש להן קדוּשה מיוחדת וכי עלייך לשאול אותה לשמה העברי, כדי שתוכלי לברך אותה כאשר את טובלת. איזו תחושה נפלאה של ענווה. אבל אני מעולם לא הייתי מספיק אמיצה כדי לעשות זאת, כי חששתי שלא אבין את השם שהיא תאמר לי.