“את תקועה, נכון?”
“כן. אני לא אוהבת את המים.”
“רוצה ללמוד לשחות?”
“אני לא יכולה.”
“מתערבת איתך שכן.”
אני שונאת את ברכת השחייה הזאת. מין כיף של פעם בשבוע, לעמוד במים מקפיאים, להחזיק חזק במעקה של המדרגות עד שיעברו שישים דקות מלאות, שבכל אחת מהן שישים שניות. והמורה הזאת, שצועקת עליי לעזוב. לעזוב? פעם אחת עזבתי את המעקה בטעות, והמים הרימו אותי מן המדרגה. צרחתי ותפסתי את המעקה, דחפתי את רגליי למטה עד שהרגשתי את הבטון היציב תחת כפות הרגליים.
אני שונאת את בגד הים שלי, שנותן תחושה של נחש חונק, ולוחץ את השומן שלי בתוכו. עכשיו כולם יכולים לראות כמה אני שמנה.
אני שונאת את המורה שלי. היא דיווחה עליי למנהלת. אמרתי לה שאני לא אלמד לשחות. זאת הפעם הראשונה שבה נאלצתי ללכת למנהלת. היא ביישה אותי. היא לא נמצאת כאן היום, אז אני הולכת להראות לה ולתת למצילה הנחמדה של הבריכה ללמד אותי לשחות.
“בסדר. תלמדי אותי… בבקשה.”
“יופי. תחזיקי את המצוף שלך מלפנים…”
כשחלפו אותן שישים דקות שחיתי. היה לי קשה לחכות לשבוע הבא כדי לראות את פניה של המורה לספורט. אבל לא זכיתי לתענוג הזה. בשבוע שלאחר מכן התקיימה הלוויה של אבא שלי, וכאשר חזרתי לבריכה רגליי דבקו לרצפת הבטון הבטוחה.
לא יכולתי לשחות. אז מה? עזבתי את בית הספר הזה והייתי מוכשרת להמשיך בקריירה האקדמית שלי. העובדה שלא יכולתי לשחות לא השיקה לחיי. עד… שעמדתי להתחתן.
הו, השבועות שלפני החתונה – השמלה, האולם, הבגדים לקראת חיי החדשים, הכלים למטבח שלי. ימים שלמים של קניות, תכנונים ופגישות. בקרן זווית של מוחי שכנה לה מחשבה מוסתרת היטב שלחשה לי לעיתים: ‘מקווה’. את תצטרכי להכניס את הראש מתחת למים. השבוע של החתונה הגיע, ואני אפילו לא תכננתי מתי ללכת. הגיע הלילה הראשון של השבוע האחרון לפני החתונה – ואני נבהלתי.
אני מוכרחה ללכת. מה אעשה? זה לא רק הראש שלי. איך ארים את הרגליים? אני לא יכולה להתחתן, אני לא יכולה. אני כל כך רוצה, אבל אני לא יכולה. אבל למדתי לשחות, נכון? בשעה אחת. אני יכולה לעשות את זה שוב. כמון, אני יכולה לעשות את זה שוב למען שלום.
אז הלכתי.
הבלנית קרנה לקראתי. “אז זאת הכלה – מזל טוב, מתי החתונה?”
“מחר.”
“בואי נעבור על הבדיקות…”
התעטפתי היטב בחלוק הרחצה והלכתי לכיוון המדרגות.
“הנה, אני אקח את החלוק.”
היא הורידה ממני את החלוק. החזקתי את המעקה והתכופפתי מעט כדי להסתיר את גופי החשוף. צעד אחד. לפחות המים חמים. שני צעדים. שלושה. אני בקושי יכולה לשמוע את עצמי חושבת ברעש של פעימות הלב שלי. הגעתי אל הקרקעית. המים הגיעו לי עד לצוואר, והצטרכתי להחזיק את עצמי כדי שלא לצוף. הרגשתי בחילה וערפול ופחדתי מאוד.
הבלנית עמדה ליד המקווה והסתכלה עליי. “זהו, עכשיו תרפי מן הקיר ותנסי להיכנס מתחת למים”.
עזבתי יד אחת. הגוף שלי התחיל לצוף. התאמצתי לשלוט בגופי ונצמדתי לקיר. הבלנית, שעמדה במקומה הבטוח ביבשה, המשיכה לחייך, “תרימי את הרגליים ותכניסי את הראש מתחת למים.”
כנראה עשיתי תנועה כלשהי, מפני שהיא אמרה “טוב, אבל לא מספיק, תנסי שוב”.
ניסיתי שוב ושוב ושוב, והיא עודדה אותי שוב ושוב ושוב. בכל פעם היא אמרה שזה קצת יותר טוב, אבל…
“חכי רגע; אני הולכת לקרוא למישהי שתוכל לעזור לך.”
ואישה שלא ראיתי מעודי עמדה איתי בתוך המים והחזיקה את ידיי “אחת, שתיים, שלוש ו…”
ניסינו כמה פעמים, ואז למשך שנייה, כאשר היא הרפתה מידיי, הצלחתי להרים את רגליי ולהכניס את ראשי ואת כל השערות מתחת לפני המים.
“מזל טוב!” קראה הבלנית, והיא והעוזרת שלי מיהרו לצאת.
הייתי לבדי בתוך חדר הכנה שיש בו גם מקווה. התנגבתי והתלבשתי מתוך התרוממות רוח למחשבה על יום המחרת. ברגע הבא התנפץ בלון השמחה שלי למחשבה על הביקור החודשי במקום הזה שבו עליי לעמוד בניסיון של המים.
* * *
ליל הטבילה מעולם לא היה קל עבורי, גם אחרי שהותר לי לטבול רק פעם אחת במקום שלוש פעמים.
כעת גם אני בלנית, וכל מי שפוחדת מפני המים באה אליי, מפני שאני יודעת כיצד היא מרגישה.
Leave A Comment