“היא בחנה את גופההעירום במראה הגדולה שעל דלת הארון. הגוף הוא בסך הכול מכל לנפש, חשבה. תמיד אהבה יותר אתמראה גופה הלבוש. גוף חשוף נראה לה כל כך פגיע, כל כך שברירי. בשר ודם. וכולם, כל הגופים האנושיים, גברים כנשים, גם אם התייחדו במתאריהם, הם אחרי הכול דומים זה לזה כמו חיות עירומות. הגוף הלבוש, לעומת זאת, הוא אינדיווידואלי, וכל בחירה בלבוש, בתסרוקת, באיפור הפנים היא מעשה יצירה אישי, ייחודי וחד פעמי.”

כך מתארת הסופרת יהודית רותם בספרה האחרון, שובי נפשי את הרהורי הגיבורה שאינה מוותרת על אהבתה לגבר חדש בחייה.

הטבילה במקווה מזמנת הסרת הבגדים והתבוננות בגוף כפי שהוא. לפעמים שוררת מבוכה ברגעים הראשונים, והקולות החזקים של הביקורת העצמית תופסים את מרכז הבמה. יש אכזבה מהמשקל, מהצטברות של עודפים, מקמטים שמופיעים עם הזמן, מהפער בין המציאות לאשליה. יש נשים שעמידה בעירום מול המראה קשה להן מנשוא, והן מעדיפות לא להסתכל. אחרות נכנסות עם עצמן למשא ומתן. אם תרדי חמישה קילו, תקני שמלה חדשה. אם תעשי ספורט, תרוצי מרתון והבטן תהיה שטוחה, תוכלי ליהנות יותר כשאת עם בעלך. ככל שאי שביעות הרצון עולה, הסיכוי לאהבה עצמית פוחת.

למרבה הפרדוכס, דרך העירום מתאפשר במקווה מפגש אישי ואינטימי בין אישה לעצמה, מפגש רווי סוד ומסתורין. רק היא יודעת מהן מחשבותיה ורגשותיה ומשאלות לִבה, הגלויות והנסתרות. יש כאן הזדמנות לעין טובה ולהודיה על מה שיש. תשומת לב לאיברים בגוף שאותם את אוהבת, הכרת תודה לגוף הנושא בכל המטלות היום יומיות, ולקיחת אחריות על מה שהגוף מראה שטעון שיפור וששינוי בו יגדיל את הסיפוק שלך מעצמך.

ההתחפשות בפורים היא מעשה דו כיווני. כשאת לובשת תחפושת של מלכה, פיה או מכשפה את בוחרת להיות מישהי אחרת. את מתרחבת למקום זר, לא נודע, שאינך שוהה בו ביום יום השגרתי. אולי זה מקום שהיית בו בעבר ואת יכולה לחוש אליו געגוע. אולי זה מקום שאת רוצה להיות בו והנה את כבר מתחילה לממש את רצונך. התחפושת מאפשרת לגלות את הזהות היותר פנימית ולעורר חלומות מודחקים ומאוויים כבויים לעשייה ולהגשמה. ההתפתלות של השגרה, “נפתולי אלוהים נפתלתי”, מפנה את מקומה ליצריות באשר היא ואפילו מקדשת אותה.

חז”ל דיברו על יום הכיפורים שהוא כ- פורים, כמו פורים. כלומר, מעלתו של חג הפורים עליונה ממעלת יום הכיפורים. בפורים הקדוּשה עוברת דרך הגוף, והרוח באה לידי ביטוי דרך החומר; הגילוי עובר דרך הכיסוי, והכיסוי מעיד על הגלוי. זהו  מעין עולם הבא לכל ימות השנה. עבודת הקודש של הכוהן הגדול ביום הכיפורים בזמן שבית המקדש היה קיים נעשתה על ידי החלפת בגדיו חמש פעמים במהלך סדר העבודה. כשעשה את עבודתו בהיכל עשה אותה בבגדי זהב וכשעשה את העבודה בקודש הקודשים עשאה בבגדי לבן. בכל פעם שהחליף בגדים ועבר מההיכל לקודש הקודשים או מקודש הקודשים להיכל טבל במקווה. כך עד מוצאי יום הכיפורים. המשנה מספרת על רגעים אלו בחגיגיות רבה כפי שמופיע בתפילת “אתה כוננת” במחזור יום הכיפורים.

“והביאו לו בגדי עצמו ולבש, ומלווין אותו עד ביתו, ויום טוב היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקודש.”

מהם “בגדי עצמו” שלבש הכהן הגדול? אני משערת שאלו הבגדים האישיים של הכהן הגדול שאינם בגדי התפקיד, המעמד והסטטוס. ידמה כל אחד ואחת לעצמו מה הם הבגדים האלה. לדעתי, בגדי עצמו הם בגדי גופו ונשמתו, בגדי העצמיות הפרטית שלו.

לכבוד חג הפורים, בקריאה חדשה של מגילת “בגדי המלך החדשים” מאת הנס כריסטיאן אנדרסן, יש לנו אפשרות להיות הילד שצועק המלך הוא עירום. הטבילה במקווה מאפשרת לנו להיות ב”בגדי עצמנו”, הנשמה בבגדי גופה.

אם נתבונן בעצמנו, בגופנו העירום, בעין חומלת, באהבה, ברוך, כמו אם המתבוננת בתינוק היוצא מרחמה, נעשה את השינויים הרצויים לנו כדי לחיות מתוך שביעות רצון ונחת רוח, ונקבל את מה שכרגע הוא בבחינת משאלת לב לשינוי מבורך.

בין ההתלבשות להתפשטות, ובין ההתפשטות וההתלבשות נמצאים החופש והשחרור לפעול ולעשות אחרת. היטיב לבטא זאת יהודה עמיחי בשירו הנקרא משוחררת:

“צירופים חדשים לגורלות חדשים ולמשחקים חדשים של כול הדורות שיבואו אחריה.”