המסע שלי בעקבות דימוי הגוף

הגוף שלי, בלי כל האביזרים, בצורתו הטבעית, מעולם לא היה די טוב בשבילי. אני מטיפה לאהבה עצמית, ואני חושבת שיש לי ערכים פמיניסטיים, אבללפחות פעם ביום אני חושבת על משהו שהייתי רוצה לשנות בגוף שלי. בדרך כלל זה קשור למשקל.

אני נפוחה.

אכלתי אתמול יותר מדיי.

אני רואה סנטר כפול.

מחר לא או‏כל סוכר.

המחשבה שחלק עצום מן האוכלוסייה – מיליוני נשמות טהורות שירדו לעולם לשם מטרה מסוימת – עסוק בניתוח מגרעות חלקי הגוף שלו כדבר שבשגרה היא מחשבה שמצערת אותי. יש אנשים שמגיעים עד כדי סכנת חיים רק כדי להיראות כפי שהחברה מצפה מהם שייראו.

אם רק נחשוב כמה תאי מוח וכמה אנרגיה מפעילים האנשים שמנסים להסתיר את הבעיות שלהם, שבוחנים עובדות על תזונה, שמנסים שיעורי ספינינג.

כמה אנרגיה אני מבזבזת כאשר אני עוסקת בזה שוב ושוב? האם יש משמעות לכך שאני עושה את זה רק ביני לבין עצמי ולא מדברת על כך עם אנשים אחרים? האם זה הופך אותי לצבועה? כיצד זה משפיע על יתר הפעילות היומיומית שלי ועל הקשרים שלי עם אנשים? ושאלת השאלות – האם זה יימשך כך כל ימי חיי? אני באמת מקווה שלא.

אין זה פלא שהמחשבות האלה עולות מיד בראשי כאשר אני עומדת מול המראה. דף החדשות שלי מלא בפרסומות לתה משחרר מרעלים, יוצר בטן שטוחה, יש בו דוגמניות אינסטגרם ו-#fitsperation. החברות שלי והאנשים הסובבים אותי מדברים ללא הרף על כך שהם רוצים יותר פעילות גופנית, על כך שהם לא רוצים לאכול את העוגייה השנייה, על העובדה שהם “מרמים” את הדיאטה שלהם, ועסוקים בשאלה אם הבגד הזה מבליט את הבטן שלהם. לעומת זה, אני רואה גם עשרות פוסטים ומ”מים פמיניסטיים שעוסקים בדימוי גוף חיובי. אני מרגישה שאני יכולה לדבר בקול רם על הצדדים החיוביים של הגוף, בה בשעה שביני לביני אני סוקרת כל סנטימטר בגופי בביקורתיות. חברתי ג’יין סיכמה זאת במדויק. היא אמרה: “יש פער עצום בין מה שהייתי רוצה להשיב [לשאלה ‘על מה את חושבת כשאני אומרת הצדדים החיוביים של הגוף?’] לבין מה שאני משיבה בסופו של דבר. הייתי רוצה לומר ‘הכל נפלא! לא משנה: גדולות, קטנות, שמנות, רזות; אתן כולכן יפות!’ אני מאמינה שזה נכון לאנשים אחרים, אבל אני לא מאמינה בזה לגבי עצמי”.

יעל, חברה אחרת, סיפרה אף היא על הרגשה דומה. “הצדדים החיוביים של הגוף פירושם בריאות בכל מידה”. אבל כאשר ביקשתי ממנה להתייחס לשאלה בצורה יותר אישית אמרה: “דימוי הגוף באמת קשה לי מאוד ואני נאבקת בזה מאבק ממושך”. היא נפתחה וסיפרה על שנים של הפרעות אכילה, ועל כך שניסתה להשלים עם הגוף שלה. היא חולה במחלה מטבולית וסיכנה את חייה בניסיון להוריד משקל כדי לבטל את הסימפטומים של המחלה שלה. היא הסתירה את הירידה במשקל במעטה של ניסיון להיות חזקה. כעת, לעומת זה, היא משקיעה את האנרגיה שלה בהבנה עצמית ובקבלת התהליכים המתרחשים בגופה.

כאשר שאלתי את חברתי הטובה אדל שאלה בנושא, היא השתתקה, עצרה והשיבה בכובד ראש: “אני חושבת על אנורקסיה, אני חושבת על ספירת קלוריות, אני חושבת על הפרסומת לסבון של חברת Dove. עם כל הרגשת ההעצמה שלי, לעולם לא אתגבר על זה”.

והדברים מעציבים אותי עד אין קץ.

ואני חושבת על הנקודה של ג’יין, ועל אחת השאלות הראשונות ששאלתי – מה המשמעות של העובדה שאני עושה את ההיפך מן הדברים שאני מטיפה להם? האם אני עוזרת לחברות שלי או פוגעת בהן? בגלל שאני מטיפה מסרים חיוביים ופמיניסטיים אני יודעת גם איך המציאות יכולה להיראות, וכיצד אני צריכה לראות את הכלי שהקב”ה העניק לי ומה הדרך להתייחס אליו. אבל אני לא עושה את זה בעצמי.

אם כן, מהו המחסום? כיצד אני יכולה לגשר על הפער בין מה שאני מרגישה לבין מה שאני רוצה להרגיש? כיצד אני יכולה לגשת אל הידע הזה ולארוג אותו אל המציאות שלי?

אני חושבת שהצעד הבא שעליי לעשות הוא לקבל את המציאות כמות שהיא, ולנהוג בעצמי בעדינות. אני יודעת שהקב”ה שם את נשמתי בכלי לשם מטרה מסוימת. יש לי גוף כדי שאוכל לבצע בעזרתו מטלות. לקטוף פרי, לתת צדקה, ללמוד תורה, להחזיק תינוקות, לבשל מאכלים טעימים. הִלל לימד אותנו שהטיפול בגוף הוא הטיפול באחת היצירות הנפלאות של השם. נמאס לי כבר לבקר ולצבוט ולאסוף את הבטן ואת הלחיים, ואז לעטות מסכה של חיוביות כאשר אני יוצאת מן הבית. אני מרגישה בתוכי רצון להשתנות ולהחלים.

אני מקווה שכאשר תגיע השעה לטבול במקווה (כאשר רק עורי לגופי) אהיה במקום שבו אני מוכנה לקבל ולאהוב את גופי כמו שהוא.