Photo by Leora Pinto

פוסט טראומה היא סוג של בעיה פסיכיאטרית הנובעת ממאורע חיצוני המתרחש בחייו של האדם, ויש בו סכנת חיים או סיכוי לסכנת חיים (למשל – חוויה אישית של רצח, אונס, אלימות, תאונת דרכים או קרב, או אפילו צפייה בלבד באחד מאלה). החוויה שהאדם עובר, גם אם הוא יצא שלם בגופו, מעוררת באופן מיידי רגשות של בהלה, פחד ודריכות. לעתים לוקח זמן עד שהתחושות האלה עוברות,  כמו פצע פיזי, ולפעמים הן קובעות את חותמן על הנפש, ההופכת רגישה יותר לדברים הקשורים לחוויה הקשה שהגוף עבר. זוהי פוסט טראומה. פוסט טראומה היא בעיה הניתנת לפתרון בתהליך נפשי ארוך ולא פשוט, וישנם אנשים שהייאוש ותחושות האשמה והכעס ימנעו מהם להחלים.

לפני כשנתיים וחצי עברתי תאונת דרכים. רכב שהיה מאחורי עשה רוורס ופגע בי, והתוצאה – פגיעות בגב ובראש, שברים באזורים שונים והכי חשוב: פוסט טראומה. אני לא מסוגלת לסבול מגע בגב, אני לא מצליחה לצאת לבד מהבית, הפסקתי לנהוג, אני לא יכולה לנסוע באוטובוסים ולא יכולה להיות בחברה עם הרבה אנשים אם בעלי לא שם. למעשה אני לא מסוגלת להתרחק ממנו לאורך זמן ולמרחק גדול. כך למשל, לא מזמן עבדתי במקום עבודה שבו גם בעלי עבד, והתפטרתי כשהוא כבר לא היה שם.

אפשר להבין שהמצב הזה קשה לי מאוד גם בשגרת היומיום, אבל כשאני מגיעה לטבול במקווה זה נעשה עבורי קשה עוד יותר. ההגעה עצמה למקווה מלווה אצלי תמיד בחששות כבדים. ההימצאות עירומה במקום כזה מהווה אפשרות לכמות עצומה של טריגרים, שאני לא תמיד יכולה לשלוט בהם. עצם אי הידיעה אם תקבל את פני בלנית נחמדה ומאפשרת או בלנית מתווכחת וחסרת פשרות, גורם לי לחוסר יכולת להתכונן נפשית לחוויה הלא פשוטה הזו ומקשה עלי את ההגעה למקווה. לרוב, כשאני מגיעה למקווה, אני עושה זאת עם קשיי נשימה ובליווי תחושה חזקה של רצון לצאת משם כמה שיותר מהר.

בתוך המקווה גם לא קל לי. יש בלניות שמרשות לעצמן לגעת בגב בלי רשות ולהסיר ממנו שיערות, ואצלי זה טריגר ישיר. מעבר לזה, בגלל הרגישות שלי בגב עצם הימצאותה של אישה מאחורי, כשאני ערומה, גורם לי לפחדים וחששות. החששות האלה, והמודעות שלי למה שיכול לקרות, גורם לי להיות במצב נפשי קשה מאוד ובעמדת נחיתות, כשלמעשה אני סובלת מעצם נוכחותי במקום ורק רוצה לברוח.

אני יכולה לספר שהיו היו אפילו כמה פעמים שוויתרתי על טבילה מכיוון שלא הייתה לי היכולת הנפשית לעמוד במתח שמסביב לה.

יש כמה דברים שיכולים להקל עלי כשאני באה לטבול. בתור התחלה, הבלנית יכולה לסייע המון. קבלת הפנים כשאני מגיעה משמעותית מאוד. הבלנית יכולה לקבל את פניי בחיוך ולאפשר לי לטבול לבדי בלי להתווכח על זה. כמו כן, הימנעות ממגע, ובמקרה שלי במיוחד מגע בגב, יכולה לעזור לי מאוד. אם אני נאלצת לספר לה שיש לי פוסט טראומה, אז שתשמור על שתיקה דיסקרטית ולא תרבה בשאלות וחקירות. היו בלניות ששאלו אותי למה יש לי פוסט טראומה, מה המשמעות של זה מבחינתי ומה יכול לקרות לי, וזה מאוד קשה. יש נשים שמגיעות למקווה אחרי מלחמות ארוכות, בינן לבין עצמן או בינן לבין העולם, ושאלות מכל סוג יכולות לערער עבורן את עולמן ואת השקט הנפשי שלהן, ובתוך זה לפגוע בחוויה הלא פשוטה גם ככה במקווה.

מעבר לזה, המיקום הפיזי של המקווה הוא גם דבר חשוב מאין כמוהו. אפילו השאלה האם יש ליד המקווה חניה נורמלית או לא, יכולה להיות משמעותית לנשים כמוני ולנשים אחרות. המקווה הכי קרוב לבית שלי נמצא במרחק של ארבעים דקות הליכה, והוא נמצא על רחוב צפוף ועמוס, כך שאין שום חניה הגיונית בקרבת מקום. ביום חול עוד אפשר להסתדר אם בעלי עושה סיבוב בזמן שאני בפנים, אבל תארו לכן טבילה בערב שבת, אחרי הדלקת נרות, כשאני צריכה ללכת ארבעים דקות הלוך וארבעים דקות חזור בלי יכולת לוותר על ההליכה בכיוון אחד לפחות ולנסוע באוטו, בגלל המחסור בחניה. בשנה הראשונה אחרי התאונה, כשכל הגוף עוד כאב לי מעצם ההליכה, זה היה קשה כפליים.  

באחת הפעמים אחרי התאונה, כשהייתי צריכה לטבול בערב שבת והלכתי עם בעלי את כל הדרך הזאת, הגעתי למקווה ומצאתי את עצמי מתווכחת עם הבלנית שתאפשר לי לטבול לבד. בנוסף, היא צעקה עלינו שהגענו מאוחר והתעקשה שבעלי שיעמוד רחוק בקצה הרחוב ושלא יתקרב למקווה. אני מבינה שקשה לעבוד בערב שבת ואני מבינה את חשיבות הפרטיות של נשים אחרות, אבל הייתי רוצה שהיא תעצור לרגע, תחשוב, ותראה אותי, אישה צעירה שמגיעה אליה, נשואה לא הרבה זמן, כולה רועדת מכאב וממאמץ, שהרגע הלכה ארבעים דקות בקושי רב עם בעלה כדי לטבול, ותהיה פשוט נחמדה, מסבירת פנים ונעימה, ותאפשר טבילה רגועה ושלווה יותר.

קשה לי שהמקווה לא מונגש ולא מותאם לנשים עם צרכים פיזיים או קשיים נפשיים. אני לא מאמינה שזה צריך להיות ככה כחלק ממערכת דתית מתוקנת ואמתית. אני מחכה ומקווה לשינויים והתפתחויות בנושא ומקווה שהם יגיעו בקרוב.