אני יוצאת בריצה ממקום העבודה ומרגישה את טיפות הגשם יורדות בכוח על ראשי. בלי להקדיש לכך מחשבה, אני מושכת את הברדס על ראשי כדי להגן על האוזניים שלי, הרכוש החשוב לי ביותר. החודש הוא חודש דצמבר והחורף זה עתה התחיל, ואיתו באים המים – הרבה מים, אם יש לנו “מזל“. זאת ועוד, הלילה הוא ליל טבילה.

מאז ומעולם היו לי יחסי אהבה–שנאה עם המים. זהו הכוח שיצר את המצב “אני והם“. במשך כל חיי המים היו המהות שגרמה לי לעמוד לבד, להיות צופה מן הצד, לכפות עליי להיות מודעת לחוסר הביטחון שלי, להבדלים, למגבלות. המגבלה שלי.

התברכתי בכך שאובדן השמיעה שלי היה הדרגתי. בגיל חמש אבחנו אצלי ליקוי תחושתי–עצבי קל במערכת השמיעה. “אל דאגה; אובדן השמיעה שלך לא יידרדר מאוד במהלך השנים. אם זה יקרה, את תהיי כבר מבוגרת מאוד“, זה הרגיע אותי מאוד, מפני שהדברים נאמרו על ידי סמכות רפואית מכובדת. אבל בהחלט לא הרגשתי שזה אובדן קליל, בהתחשב בעובדה שמכשירי שמיעה אינם חסינים למים ואני גדלתי בפלורידה, שם מחנות מים ורביצה על החוף היו חלק בלתי נפרד מהפעילות שמחוץ ללימודים. והאובדן בהחלט לא נשאר קל. כמבוגרת הבנתי שכבעלת ליקוי שמיעה מתקדם אני מועמדת להשתלת שתל כוכליארי באוזן אחת – שלתומי חשבתי שהוא דבר שמור ל“חירשים“. כנראה אני אחת מהם עכשיו.

רגע לפני הטבילה, מסירים הכל מן האוזניים, ואז… שקט. אם לצליל היה צבע, זה היה צבע שחור.

“האם מישהו מדבר אליי? האם מישהו מאחוריי?” אני צריכה לוודא שאני לא לבד, במקרה שהחמצתי משהו. החושים שלי מתחדדים. הראייה שלי צלולה, ולחץ הדם שלי עולה. אני פועלת על מוּדעוּת גבוהה כאילו אני צייד בערבה.

אני נכנסת לחדר כדי להתפשט ולהסיר את כל החציצות בזו אחר זו. הדברים האחרונים שאני מורידה הם הקשים ביותר – השתל ומכשיר השמיעה שלי. בלי מים אנחנו לא יכולים לחיות. בלי העזרים הללו – אני לא יכולה לחיות. הכל נהיה שָקט. חושך. אני משאירה אותם על הדלפק, וחושבת לעצמי – הלוואי שאף אחד לא יזרוק אותם. אני מצלצלת בפעמון כדי לקרוא לבלנית.

אני יורדת במדרגות אל המים המקודשים, ועם כל מדרגה אני מרגישה מנותקת ומורחקת. בכל פעם שאני טובלת אני מיד מוציאה את הראש כדי לראות אם היא הכריזה: “כשר“. שלא כמו נשים אחרות, שאני משערת ששומעות מה היא אומרת, עליי לראות אותה ממש בשעה שהיא אומרת את זה, כדי לראות את התנועה של השפתיים שלה. אני נותנת לעצמי דקות אחדות. במים שלי. אני יושבת בדממה בתוך המים. דממת הקודש שלי. אני מקווה שהברכה והתפילה כתובות על הקיר, אני לא יודעת לומר אותן בעל פה, ואני לא אצליח לומר את הברכה במעקב אחרי השפתיים שלה.

כשאני חוזרת אל החדר שלי אני יוצאת לאט לאט מתוך הדממה שהייתי בה. במשך זמן קצר מאוד זו רק אני ותחושת התרוממות הרוח. ואז, כמעט כאילו לא השתנה דבר, אני חוזרת לעולם של השמיעה, לעולם של הצבע, לעולם של השתייכות – של “אני והם“.

לקח לי הרבה שנים לקבל את הברכה הזאת של חיי באהבה – למעלה מעשרים שנה. זהו פרדוקס מלא צבע, ונעדר צבע, ויש בו יופי וייאוש, “אני והם”. כאשר אני מורידה את אביזרי השמיעה אני מקדישה לזה מחשבה מיוחדת והתגובה מאוד רגשית. המים עדיין גורמים לי לחרדה יתרה, והמקווה הוא עדיין מקום שבו המחשבות שלי מתפרעות. אולי זאת חוויית טבילה מערערת, אבל זו חוויית הטבילה שלי. ואולי, אולי, בפעם הבאה אני אתגבר ואשאל את הבלנית לשמה העברי.

עצות מעשיות לבלניות:

  1. אישה שלא יכולה לשמוע את כל מה שקורה סביבה שרויה בחרדה רבה. וַדאי שהיא יודעת שאת שם לצדה, ויש לך סבלנות.
  2. סמני לה באגודל למעלה כדי שהיא תדע שהטבילה כשרה. או המתיני ואמרי “כשר” רק כשהיא מחוץ למים, והיא פונה אלייך ויכולה לראות את השפתיים ואת הידיים שלך. את יכולה להחזיק שלט שכתוב עליו “כשר“. המצב הטוב ביותר הוא להחליט על כך לפני שהיא מורידה את עזרי השמיעה שלה.
  3. דאגי שהברכה והתפילה יהיו על גבי נייר מנוילן על הקיר. הצורך לחזור מילה במילה אחרי הבלנית הוא קשה ומעיק.
  4. כאשר מתכננים מקווה, מומלץ להתקין את פעמון הקריאה לבלנית עם אור, כדי שאישה חירשת תוכל לדעת שקוראים לה לצאת.
  5. לעתים טובלת חירשת תלויה בבלנית שתאמר לה כיצד להתקדם. בבקשה פעלי בצורה ברורה וישירה, לא רק במילים אלא גם בסימנים או בתנועות או בשפת גוף. אם את מדברת אליה, בבקשה תוודאי שהיא יכולה לראות את השפתיים שלך. בייחוד במקרה שהיא מצוידת בעזרי שמיעה ייתכן שהיא לא מומחית בקריאת שפתיים או תנועות אחרות, לכן כדאי לעזור לה עד כמה שאת יכולה.