כלת חרבות ברזל

7.10.2023 היה שבת הכלה שלי

כל כך התרגשתי לרקוד עם הנשים בערב, לחגוג יחד את שמחת תורה והחתונה שלי.

בבוקר התעוררנו במציאות אחרת. השירה והריקודים הפכו לאזעקות אינסופיות ולריצות אל הממ”ד. אחי הקטן אפרים חזר לצבא, להילחם. השמחה הפכה לחרדה ופחד.

נגמרו שבת ושמחת תורה. כצפוי, האולם שלנו ביטל, כי לא היה להם מקלט. חלק מהלהקה התגייסה למילואים, אבל הצלם שלנו אמר שהוא עדיין יהיה איתנו. ביום ראשון בבוקר החלטנו שלא נדחה.

החלטנו להתחתן במרתף של בית הכנסת שמעון הצדיק, כי זה נחשב מקום בטוח. הלהקה מצאה מחליפים. מישהו שאני לא מכירה נתן לי כיסא כלה, מישהו אחר קישט אותו. סבתא שלי קנתה פרחים לקישוט, ומישהו הביא בלונים בצבעים כחול ולבן. מצאנו קייטרינג, שהיה צריך להכין את האוכל ב-24 שעות, וחופה מיוחדת ששימשה ניצולי השואה. החתונה הייתה כמו חתונת קורונה, 50 איש, והשאר בזום.

בלילה שלפני החתונה הייתי ערה כל הלילה, חרדה מאוד בגלל אחי אפרים שהיה בשטחי כינוס ליד עזה. ממש פחדתי שהוא ימות, או שיהיה פיגוע, או הפצצה. נשארתי ערה כל הלילה והתפללתי שהוא ישרוד, ושאנחנו נשרוד.

בחמש בבוקר הרגשתי התעלות רוחנית, ומשהו בי ידע שהיום אתחתן.

הצטלמתי בפארק בקטמון. נשים רבות עצרו אותי וביקשו ברכה, או לחברים שלהן בצבא, או להתחתן. אנשים אחרים פשוט אמרו “כל הכבוד! עם ישראל חי!” הייתה לנו אזעקה בתחילת החתונה, כשבעלי ואני לא יכולנו להתראות. אז הלכתי לפינה בממד, והחברות שלי, והמלצריות עשו קיר כדי שלא נראה אחד את השנייה. לאחר מכן ישבתי על כיסא הכלה, והייתי עצובה שאחי לא היה שם, ופתאום הוא נכנס. הרגשתי כל כך שמחה. גם גיסו של בעלי, אוריאל הפתיע אותנו, הוא בא מלחימה בקיבוצים בדרום, במדים שלו. הוא קיבל ברכה מיוחדת ממסדר קידושין שלנו.

החתונה הסתיימה, והתחלנו את חיינו עם לפחות שתי אזעקות ביום, במשך חודשיים, והיו לנו הרבה חרדות על אפרים ואוריאל שנלחמו בעזה.

19.12.2024 קיבלתי טלפון בהול בעבודה: “תחזרי הביתה”. הלכתי הביתה, ישבתי על הספה עם בעל, שבישר לי: “אוריאל מת.”

שבוע של עזרה בשבעה. גיסתי נשארה לבד עם שתי תינוקות אחת בת שנתיים והשנייה בת חצי שנה.

26.12.2024 השבעה של אוריאל נגמרה, התחלנו לבחור את תמונות מהחתונה שלנו, לאלבום. פתאום הפלאפון צלצל. “אפרים פצוע קשה”, אנחנו מגיעים איכשהו לבית החולים, הרופא לוקח אותנו לחדר. “עשינו ניתוח… לא הצלחנו”. אפרים מת, עכשיו אני יושבת שבעה, רק חודשיים אחרי החתונה שלי, כל כך הרבה אנשים אומרים “מזל טוב” ו”המקום ינחם אתכם…” באותה שיחה.

זה מאוד מסובך וקשה שהשנה הראשונה לנישואיך תהיה באותו הזמן של מלחמה כה קשה, ועם כל כך הרבה צער. הייתה לי שנה קשה, הייתי מאוד קרובה לאחי, וזה היה, ועדיין כואב לי מאוד לאבד אותו. התברכתי בבעל רגיש ואדיב, שהיה שם בשבילי, ונותן לי אהבה ויציבות בזמן שאני עברתי את הכאב האינסופי הזה.

אני לא היחידה. אני מקווה שנוכל להיות רגישים יותר לכל אלה שאיבדו את יקיריהם, או מחכים שהם יחזרו מעזה, ולנסות לתמוך.

כמה עצות:

אל תלחצו על אנשים אבלים להיות שמחים. הם צריכים להרגיש כאב, כעס ועצב, כדי לעבד את המוות. הם רק צריכים שתהיה שם בשבילם, תשאל אותם מה הם צריכים, או איך אתה יכול לעזור, ובמידת הצורך תן להם להיות לבד.
אל תלחצו על אנשים אבלים להיות חזקים. כרגע, הם לא, וזה בסדר. אובדן זה לא משהו שאפשר פשוט להתעלם ממנו, ולהתגבר עליו ממש מהר, רוב האנשים עוברים תהליך. במקום זאת היו אמפתיים ומקבלים.
פנו אליהם. אל תחכו שהם יבקשו עזרה, או יתקשרו אליכם, אולי אין להם את האנרגיה לכך. פשוט תשאלו אותם מה שלומם, תקשיבו, אל תשפטו.
אל תגרמו לאשמה, או תגידו “האח/אמא/אחות שלך היו רוצים שת…” קודם כל אם אתה יודע מה הם רוצים, כי יצרת איתם קשר, למד אותי איך, אח שלי לא מדבר איתי . שנית, זה לא עוזר לנסות לחנך מישהו להמשיך את המתים, זה הרבה פעמים חלק מהקבלה, שלוקחת זמן, ורוב האנשים יודעים מתי הם מוכנים להמשיך את המתים באופן טבעי.
תאמינו בתהליך, אל תדאגו יותר מדי מהכאב, אלא אם כן המתאבל אינו מתפקד כלל. אם זה המצב תנסו לקבל עזרה מקצועית.

בתקווה לימים טובים יותר.