פסח: תקופה מטורפת של שגעונות וניקיונות בכל פינה. ניקיתי את כל החמץ? מה עושים עם האוכל שפתוח? לחפש מתכונים? איפה כדאי לשים את האוכל הכשל”פ כדי שלא יהיה ליד החמץ? אלו המחשבות שיש לכולנו, כשפסח מתקרב.

אבל אצל אישה שיש לה אתגרי פוריות המחשבות יותר כמו: האם להתחיל מחזור IVF נוסף, או לחכות עד אחרי פסח? כמה אנשים יראו את הבטן הנפוחה שלי שמלאה במצות וישאלו אם אני בהריון? האם יגידו לי “בקרוב אצלך?”, או אולי “ניסית_____?”, “הסגולה הזאת עבדה בשביל אחותו של השכן שלי!”, “אתם רוצים לאמץ?”, “אני בטוחה שאם תירגעי, הכל יהיה בסדר!”, ובל נשכח את אלה שמגיעים עם הילדים לליל הסדר, עוזרים להם בהגדות עבודת יד, או עוזרים להם לשיר מה נשתנה. ואז יש את הזר ששואל אותך “כמה ילדים יש לך?”, למרות שאת יושבת רק עם בעלך.

ובכן, ברוך ה’, לפחות הניקיונות נגמרו, ועכשיו את יכולה לשבת, ולהנות מהסדר! עם זאת, הנשים סביבך שעוברות עקרות מתפללות חרישית לה’, בתקווה שבשנה הבאה היא תהיה בירושלים… עם התינוק שלה!

-אנונימית

בהתקרב חודש ניסן אנו נזכרים בכך ש”ההגדה” נועדה לממש את החובה “והגדת לבנך”. מילים אלו ננעצות כסכין בליבם של מאותגרי הפוריות. ליל הסדר והחג כולו, שנושא אופי משפחתי, מהווים תזכורת תמידית לדבר שכולנו משתוקקים לו יותר מכל: משפחה. אלו החווים קשיי פוריות חשים פעמים רבות מחוץ לגדר מבחינה חברתית, לפחות בדרכים מסויימות, בייחוד בחגים שבמרכזם עומדת המשפחה וילדים בקהילה היהודית. במקרה הטוב הם חומקים מבין לסדקים, במקרה הרע הם סובלים משאלות והערות לא רגישות מאלו שאינם מבינים.

כ-1 מכל 6 זוגות סובלים מאתגרי פוריות, שיכולות להתבטא במגוון דרכים, מהפלות חוזרות, לידות שקטות, אי פוריות ראשונית או משנית. אלו יכולים להיגרם על ידי אי פוריות של הגבר או האישה, וגם מסיבות לא ידועות. אנחנו מעלות את הנושא החשוב הזה כי אנחנו יודעות שהטבילה יכולה להוות נקודת טריגר ותקופה קשה במיוחד לאלו שחוות אתגרי פוריות או אובדן. דרך דיון פתוח בנושא הזה, אנחנו מקוות להעצים את ההבנה הקהילתית ולאפשר אמפתיה לאלו שעדיין לא זכו לתינוק או שנאבקים להרחיב את המשפחה.

ככל שפסח מתקרב, המצווה לספר את סיפור יציאת מצרים וללמד אותו לילדים עלולה להיות כואבת במיוחד. אך הציווי לספר את יציאת מצרים ולחגוג את חירותנו אינו מחייב שיהיו לנו ילדים. חכמנו התכוונו שכולם יהיו משתתפים פעילים בליל הסדר. הרמב”ם בהלכות חמץ ומצה ז’ א’ מציין שהמצווה לספר ביציאת מצרים חלה גם אם אין לאדם ילדים. הרמב”ם מקפיד לציין אנשים שאין להם ילדים כדי להבטיח לאלו שאינם הורים או שעודם רווקים שהם אינם מחוץ לחג זה.

אחד מהאתגרים הגדולים ביותר עמו מתמודדים זוגות הנאבקים להרות הוא הבדידות. התחושה הזו שאתה היחיד המתמודד עם הקושי הזה יכולה להיות מציפה יותר מכל. כמעט בכל בית כנסת בורכנו בתינוקות רבים בקהילה ובהזדמנויות כה רבות לחגוג בבריתות של בנים ושמחות בת של בנות.  אולם עבור כל תינוק שנולד ישנו לפחות אדם אחד בחדר המייחל נואשות שהוא היה חוגג את אותו האירוע.  לזוגות המתמודדים עם קשיי פוריות השהות בבית הכנסת יכולה להיות מכאיבה ביותר.

אז איך קהילות מאמינות יכולות להיות תומכות יותר? כיצד אנחנו יכולים ליצור מרחב רגיש יותר כדי שזוגות אלו יחושו פחות בדידות?  כאשר אנחנו יודעים שמישהו סובל ממשהו שאנחנו לא יכולים לתקן, רבים מאתנו מגיבים בהתרחקות, כי אנחנו לא יודעים מה לומר. 

אנו לא צריכים להניח הנחות לגבי הסיבה לכך שלמישהו יש או אין ילדים, אנו צריכים להזמין אנשים בכל שלבי החיים השונים, לא רק משפחות, אל בתינו ואל ארוחות השבת שלנו.

כאשר כולנו מתחילים לנקות את בתינו מחמץ שילדינו עשויים היו להחביא בין קפלי הספה או מאחורי ארונות הספרים, עלינו היזהר שלא להתלונן בציבור. לזכור שיש כאלו המייחלים לבעיות מסוג זה.  למרות שכל אדם מתמודד עם קשייו הוא, רגישות למצבו של האחר, תשומת לב למשמעות של הדברים שאנו אומרים ועושים וההשפעה שלהם עליו יכולים לעשות הרבה בכדי להפחית בושה, מתח וכאב מיותר.

השנה, באו נתאמץ יותר להיות רגישים לכל חברי הקהילה שלנו.