כמעט שנה לאחר שהתחתנתי, נסענו להיות אצל המחותנים שלי לכבוד חג ההודיה. כאשר אנו מבקרים אצלם, זה בהחלט דורש תכנון ומחשבה, שכן הם לא שומרים כשרות, אבל ברוך ה’ מכבדים ומסייעים ככל האפשר.

במהלך ההכנות לקראת הנסיעה, שמתי לב שליל הטבילה שלי יוצאת במהלך הביקור שלנו. המחותנים שלי גרים בצפון מישיגן ואין מקווה בקרבת מקום בכלל, אולם מעבר לכביש יש אגם פרטי, ששייך לשכונה שלהם. 

לאלו אשר לא יצא להם לבקר במישיגן בחג ההודיה שיוצא בסוף חודש נובמבר, בדרך כלל מאוד קר בחוץ. אבל מאוד קר. החורף כבר מתחיל בצפון מישיגן והרבה פעמים הם כבר חווים את השלג הראשון בתקופה זו של השנה. 

לפיכך, שאלנו את הרב שלנו מה יהיה התהליך של טבילה במקרה כזה. קודם כל הוא אישר שאכן אגם מישיגן נחשב מקור מים שניתן לטבול בו. דבר שני, הוא אמר מפורשות שבשום פנים ואופן לא לטבול אם זה יכול להוות איזשהו סכנה עבורי. לאחר מכן הוא המליץ שאלבש חולצת טי-שרט גדולה כל עוד המים יכולים לחדור ושהבלנית שלי לאותו ערב יהיה בעלי. הוא בנוסף הדריך אותי להיכנס למים עד שאוכל בבטחה לטבול את כל הגוף ושלא אחרוג ממנהגי הרגיל בנוגע למספר טבילות. 

עבור אלו שלא גרים באזורים עם מזג-אוויר קר, או שפשוט לא גרים במרכז ארצות הברית, יש מנהג מוכר שנקרא polar plunge (תרגום ישיר- צלילה קוטבית). לפי מנהג זה, אנשים לובשים בגד ים וצוללים לתוך מי קרח. כמובן שהמים אינם קפואים כקרח אבל זה בהחלט קרוב לשם. עם המנהג הזה בראש של בעלי והמחותנים שלי, הם חשבו שזאת לא תהיה בעיה בכלל עבורי לטבול. בכנות, ממש רציתי לטבול כי לא ידעתי מתי תהיה לי הזדמנות שכזאת שוב וזאת הייתה נראית לי חוויה ייחודית בהחלט, כל עוד זה בטוח, כמובן.

יום הטבילה הגיע- ומה קרה? התחיל לרדת שלג. האם עמדתי לוותר על החוויה? האם זה היה בטוח לטבול?

החלטתי לקחת על עצמי את האתגר. כשהתקרבנו לאגם, היה משהו קסום לראות את המים שמתפרשים למרחקים כאשר רק אני ובעלי נמצאים שם ברגע הרוחני הזה, שאכן היה גם קצת מפחיד. 

‘התמזל מזלי’ ואמנם ירד שלג עליי אבל לא היה רוח בכלל אז נכנסתי לאגם לאט-לאט, צעד-אחר-צעד. הלוואי שהיה לי את האומץ פשוט לרוץ, לטבול ולצאת אבל ‘התמזל מזלי’ להיות עם עדשות, שכמובן הייתי צריכה להוציא לפני הטבילה, אז לאט-לאט הייתה הדרך להיכנס לאגם הקפוא. השיניים שלי נקשו ולא הפסקתי להגיד ‘אני לא מסוגלת לעשות את זה’ למרות שהמשכתי לקחת צעד ועוד צעד. בעלי עמד לצידי עם לבוש מלא, לגמרי לא מוכן להיות במי קרח קפואים, אבל נמצא לצידי עבור כל דבר שהייתי זקוקה לו. 

פתאום המים היו עמוקים מספיק על מנת לטבול. אהיה כנה ואומר שאמנם הרגשתי שהמים קרים אבל החלק התחתון של הגוף שלי כבר התרגל למים הקרים והרגשתי שאיבדתי תחושה יותר מאשר שהיה לי קר. פחדתי מלטבול את כל הגוף במים הקרים, אבל הגעתי עד לכאן- אז מה, לא אטבול? אמרתי תפילה קצרה, ספרתי לאחור ופשוט טבלתי. לאחר טבילה אחת, בירכתי, ועם שיניים נוקשות טבלתי עוד פעמיים כמנהגי. 

הרגע שסיימתי את הטבילה היה מאוד מיוחד. יכולתי לחבק את בעלי ישר אחרי הטבילה ואני לא יודעת כמה נשים אי-פעם חוו את האיחוד מחדש ישר אחרי הטבילה. בלי איפור, בלי להתלבש, ללא הכנות במקווה לפני המפגש – איחוד ישר אחרי הטבילה. זה היה רגע רוחני חזק עבורי ועבור שנינו. עכשיו בעלי יכל להרים אותי ולהוציא אותנו כמה שיותר מהר ממי הקרח. חמותי הייתה במכונית לאסוף אותנו מהחוף ולהחזיר אותנו לבית כמה שיותר מהר. התלבשתי, נכנסתי למכונית, התקלחתי במים חמים ושתיתי שוקו חם כדי לחגוג את המאורע.

האם הייתי עושה את זה שוב? אם זה היה יוצא, לגמרי כן. האמת שאפילו טבלתי כבר מספר פעמים באגם מישיגן מאז אותו המקרה, ואפילו פעם נוספת במזג-אוויר קר. שתדעו שגם בקיץ אגם מישיגן בהחלט קר! לא הייתי בוחרת לטבול ככה בכוונה אבל בכל מקרה, אם נופלת לכן ההזדמנות לטבול בצורה שכזאת, אני בהחלט ממליצה על החוויה. זאת חוויה ייחודית, רוחנית וקסומה, אך יחד עם זאת דורשת הכנה, תמיכה ועזרה מאלו הסובבים אותך.