שלגיה ושבעת הימים

הפרשיות בתקופה זו של השנה עוסקות בהלכות סביב טומאה וטהרה. בלוג זה משתף גישה אחת למונחים אלה.

בכל פעם שאני מלמדת כלות הלכות טומאה וטהרה, אני מתחילה באותה שאלה, “מהן שלוש המילים הראשונות שעולות לך בראש כשאת שומעת את המילה ‘טמאה’?” בכל פעם התשובה מכילה את המילים הבאות (או דומות מאוד): ‘אדום’, ‘מלוכלך’ או ‘מוכתם’.

וכשאני שואלת על המילה ‘טהור’? הן עונות: ‘לבן’, ‘מלאכי’, ‘נקי’ או ‘בתולי’.

משמעות המילים ‘טומאה’ ו’טהרה’ בימינו מבלבלים במידה רבה את המשמעות האמיתית של מונחים אלה הנטועים בתנ”ך ובהלכה – מה שעלול לגרום לכמה אסוציאציות והשפעות לא רצויות.

הרמב”ם מפרט את אחד עשר סוגי הטומאה המופיעים בתורה. אלה כוללים אישה לאחר לידה, גבר שיש לו הפרשות של זרע, אישה בתקופת המחזור, גופת אדם, ועוד שבעה אחרים.

לדוגמה, ברגע שזרע עזב את גופו של גבר, הוא מרגיש חולשה. באותה עת הוא אינו מסוגל לקיים יחסי מין ולקחת חלק במתן חיים. מקרה נוסף הוא של אישה לאחר לידה. האישה בדיוק חוותה את האקט האולטימטיבי של נתינת חיים וגופה מותש כעת, והיא נאלצת לקחת צעד אחורה כדי להתרפא ולהתרענן.

הנקודה המשותפת שמגדירה כאן טומאה היא שבשתי הדוגמאות ישנה היחלשות של הגוף עקב ‘מגע מוות’. הגוף חווה ניתוק בין גוף לנפש. הנשמה מוגבלת – לא מסוגלת לחוות את מלוא התסיסה וכוחות היצירה של החיים. במשך תקופה מסוימת, הגוף אינו יכול לשרת את השאיפות האינסופיות והיצירתיות של הנשמה.

טומאה וטהרה הם תמיד ביטויים לחיים ולמוות – שבהם אנו מחויבים להתרחק מהמוות ו”…לבחור בחיים ולקדשם. היהדות האותנטית כפי שהיא משתקפת במחשבה ההלכתית רואה במוות סתירה מחרידה לכל החיים הדתיים” (הרב יוסף סולובייצ’יק, איש ההלכה, עמ’ 31).

אישה שחווה את מעגל החיים והמוות בכל חודש במהלך הווסת שלה, לא יכולה לדחוק את מציאות המוות – שכן היא חווה באופן פנימי את אובדן הפוטנציאל העמוק – ונשללת זמנית מהיכולת ליצור חיים. אני משתפת את הכלות שלי שלהיות יהודייה זה להתעסק באופן עקבי בעניינים הקשורים לפוטנציאל לחיים ולמציאות של מוות.

אבל האם המוות אינו חולני מדי? האם זה לא הפחד הגדול ביותר של האדם? מדוע עלינו לחיות עם מודעות כה חדה ומתמדת לשבריריות החיים?

אנו נקראים בכל עת להיות רגישים לברכת החיים – שנוכל להיות פעילים, יצירתיים ובעלי השפעה בעולם, מתוך ידיעה שיש גם זמן ומקום למוות. הספקטרום של טומאה וטהרה דורש מאיתנו לא להירתע מהחוויות הללו. ואכן, כאשר אדם נפטר, אחת המצוות הגדולות ביותר היא לטפל במהירות בגוף בכבוד עילאי. זה מעיד על כוחו של הגוף ככלי לנשמה להיות פעיל ויצירתי בעולם הזה. אנו מעודדים לנצל את גופנו היקר, בריאותנו וכושר גופנו כדי לעשות דברים מופלאים.

לחיות חיי טהרה זה להתפעל מכוחו של הגוף כפלטפורמה לנשמה לתת, לצמוח ולקיים, תוך ידיעה שטומאה היא ‘תחנת המנוחה’ ההכרחית לאורך הדרך לסגת, לבנות מחדש ולהתרענן במסע המרגש של צמיחה ויצירה.

שרה ברנשטיין היא קאוצ’רית ומדריכת כלות. לאחר שמונה שנות שליחות ביוהנסבורג, דרום אפריקה, היא עלתה לארץ. כעת היא עובדת יחד עם מרכז עדן כדי ללמד, לעורר השראה ולהעצים נשים יהודיות. שרה גם מעבירה קורסים בהם היא מלמדת גישה יהודית לאינטימיות ומערכות יחסים בריאות. היא מתגוררת בתל מונד עם בעלה ושני ילדיה.