התארסתי לפני 14 שנה. 3 חודשים בלבד אחרי הפגישה הראשונה שלנו, התחתנו. אמנם אני נושאת אחריות ומתביישת מכל הטעויות שעשיתי לאורך הדרך, אבל היום אני גם תוהה על התפקיד שאחרים לקחו בתהליך שלי. 

כאשר התארסתי, נהיה לי מאוד ברור כמה אני חוששת מיחסי מין. לא נגעתי אף פעם בגבר, ולפי מה שידעתי, לא היה לי חשק מיני. כל כך פחדתי מזה, שרציתי לבטל את האירוסים. הפסיכולוגית שלי אמרה שהיא תדבר עם הרב של החתן ועם המדריך חתנים שלו ותסביר עד כמה אני מפחדת מיחסי אישות ושאצטרך זמן עד שאהיה מוכנה לכך. היא אמרה שהיא תבקש מהמדריך להעביר לחתן את המסר שהוא יצטרך להיות סבלני ושלא יצפה שמשהו יקרה בליל הכלולות. הפסיכולוגית אישרה שהמדריך קיבל את המידע, וימסור אותו לחתן… אז נרגעתי. אין לחץ.

החתן שלי היה בעל תשובה בעולם החרדי. הוא עשה כל מה שהרבנים שלו אמרו לו, והרבנים שלו היו חסידיים. אני לא הייתי חסידית אבל עמדתי להתחתן לתוך הקהילה החרדית. לא קיבלתי היתר עבור אמצעי מניעה ונאסר עליי לדבר על יחסי אישות לפני החתונה. כמובן, שמרנו נגיעה ב-100%, דבר שלא הייתה בעיה עבורי בכלל, שכן לא נמשכתי אליו בכלל. אל תשאלו אותי מדוע התחתנתי איתו! התשובה היחידה שאני יכולה לחשוב עליו היא, “זה מה שה’ רצה.”

הייתה לנו חתונה יפהפייה, אך כשהגענו למלון, מי שלפני כמה שעות בלבד הפך לבעלי, ציפה – ודרש – שנקיים יחסים. אני הייתי מאוד תקיפה שזה לא עמד לקרות באותו ערב. הוא לא הבין. אז שאלתי אותו, “הרב שלך לא דיבר איתך על זה? לא קיבלת את המסר על כך?” הוא אמר שלא. אז אמרתי, “זה חבל מאוד כי שום דבר לא הולך לקרות…” ואז הלכנו לישון.

גילינו מאוחר יותר שהרב לא סיפר לו כלום בעניין הזה משום שהוא לא רצה להבריח אותו, והוא פשוט הניח שהבעיות שלי היו ‘לחץ נורמלי של כלות.’ 

בלילה האחרון של שבע הברכות, בעלי נתן לי את הטלפון על מנת לדבר עם הרב שלו, שפחות או יותר אמר לי ‘לממש את הנישואים.’ אותו הלילה היה, עבורי, אונס. אני הסכמתי במילים ומסרתי את הגוף לעניין, אבל לא היה בי שום חשק או רצון בנשמה. הרגשתי המון כאב כאשר הוא נכנס. הוא נרדם לאחר שסיים, ואני בכיתי במשך שעות בשירותים, יושבת בתוך האמבטיה עם הדלת נעולה. יום למחרת, התעוררתי בכתם גדול של דם; לא דיברנו בכלל על מה שקרה בלילה הקודם.

תוך חודש אחרי שהתחתנו נכנסתי להיריון וחליתי במחלת הנשיקה. הרגשתי מוצפת רגשית. יחסי אישות, מן ההתחלה, היו מאוד מורכבים עבורי, שכן לא נמשכתי לבעלי – אך לא הבנתי את זה אז. כל פעם שהיינו יחד זה מאוד כאב לי. לקיים יחסים לא היה עבורי משהו מענג, להפך, קיוויתי תמיד שרק לא יכאב לי.

לאחר הלידה הראשונה שלי, היה לי קרע מאוד גדול והיו הרבה תפרים. ההחלמה הייתה איומה והשאירה המון צלקות. שנאתי את הפות שלי. זה גרם לי לייסורים בכל מובן בחיים שלי.

בסוף השנה הראשונה לנישואים, היה לי תינוק ונישואים לא מוצלחים. כשהייתי אמורה לטבול במקווה בפעם הראשונה אחרי הלידה, התחלתי לדמם ממש לפני שהייתי אמורה לצאת מהבית. קיבלתי המלצה להיבדק ע”י בודקת טהרה, אך כאשר היא ניסתה לעשות בדיקה פנימית, צעקתי מכאבים. היא אמרה לי שאני צריכה לראות רופא, והמליצה לי על מישהו שהיא אמרה שהוא ‘הכי טוב’. 

האיש הזה היה נראה בשנות ה-90 לחייו. הוא אבחן אותי בוגיניסמוס, ואמר לי אילו תרופות וקרמים להשתמש בהם. לאחר האבחון, התחלתי לקרוא על וגיניסמוס ומתוך הדברים שקראתי לא הסתדר לי האבחון. נשים שאובחנו עם וגיניסמוס חוו כאב בשימוש בטמפונים אבל אני לא חוויתי כאב. הן לא הצליחו לעשות בדיקות פנימיות ואני יכולתי. הרבה פעמים הן גם לא יכלו להיכנס להריון משום שלא הייתה באמת חדירה במהלך קיום יחסי מין. לא הייתה לי בעיה עם אף אחד מהדברים הללו. זה לא היה נראה לי הגיוני, אבל הוא היה המומחה, לא? אחרי חודשים ארוכים של טיפול, הכאב במהלך ואחרי קיום יחסי מין לא השתפר. מצאתי רופא נוסף והוא אמר לי שהוא חשב שזה וולוודיניה (כאב כרוני בפות), משהו שלא שמעתי עליו קודם. הוא נתן לי רשימה ארוכה של פתרונות ותרופות על מנת לטפל בבעיה, ועשיתי את כל מה שהוא אמר לי לעשות. אני לא זוכרת את הטיפולים הספציפיים אבל זה כלל תרופות, קרמים, תרגילים, ופיזיותרפיה של רצפת האגן. בינתיים, יחסי אישות עדיין גרמו לי לכאבים, והזוגיות שלנו נהייתה יותר ויותר גרועה. 

הלכתי לרופא שלישי שאמר לי שיש לי דלקת במבוא העריה (וסטיבוליטיס) ונתן לי תרופה יקרה מאוד בשפופרת קטנטנה. הוא נתן לי הרבה תרגילים, רשימה של דברים שאני לא יכולה לאכול ודף הוראות כיצד להחלים. לאחר מכן הוא אמר, “ואם זה לא יעבוד, אל תדאגי, את תמיד יכולה לעשות ניתוח.”

כמובן, ניסיתי הכל. האמנתי שאם היחסים האינטימיים ישתפרו, הנישואים שלי ישתפרו גם כן. אבל היו כל כך הרבה אתגרים אחרים. תמיד היינו בטיפול זוגי, אך באופן אירוני, הנושא של חדר המיטות אף פעם לא עלה בשיחה.

הזמן עבר, והמצב לא השתפר בכלל. בסופו של דבר, כאשר הילד השני שלי היה בגיל 7 חודשים והגדול בגיל 3.5, אני ובעלי התגרשנו.

במהלך שנותיי כאם חד-הורית, תהיתי רבות אם אצטרך לספר לבן-זוג עתידי על הבעיות המיניות שלי. הלכתי לפסיכולוגית במשך תקופה ארוכה והגעתי למסקנה שלא היה שום דבר פגום בי. באופן פשטני הבעיה שלי הייתה פשוטה – לא נמשכתי לבעלי.  לא אהבתי אותו ולא רציתי להיות איתו. אם כך, יכולתי להסיק שבעתיד, עם הבן-אדם הנכון, לא יהיו בעיות ולכן החלטנו שאני לא חייבת לספר לבן-זוג עתידי על הבעיות הללו אם לא ארצה לעשות זאת.

כמה שנים חלפו ללא פעילות מינית כלשהי. קראתי ולמדתי בעיקר על גוף האישה ומיניות. בנוסף, למדתי מן המקורות – מה שנאמר בתורה ובהלכה – על עונג ומיניות. סוף סוף הייתה לי השקפה יותר בריאה יחד עם ידע על הנושא. כשהתחלתי לצאת עם מי שעכשיו הוא בעלי, לא אמרתי מילה על הבעיות שהיו לי. בהמשך התחלנו לדבר על יחסי מין והיה לי מאוד ברור שאנו נמשכים זה לזו. בסופו של דבר, סיפרתי לו על המסע שחוויתי ויחד עם זאת שהאמנתי שהבעיות שהיו לי צצו לאור העובדה שלא רציתי להיות עם האקס שלי. עברתי הדרכת כלה מאוד מיוחדת עם מדריכה מדהימה, אישה שהיא גם חברה. בליל הכלולות שלנו, שנה אחרי שנפגשנו, חוויתי לילה קסום, ללא בעיות בכלל!

אני יכולה להגיד כעת, שאין לי שום בעיות פיזיות. אני בריאה, אני יודעת מה זה אורגזמה, ואני ובעלי נהנים שנינו מקיום יחסי מין. אני מבינה מה זה עונג. אנחנו בהחלט מאוהבים ונמשכים זה לזו.

הלוואי שמישהו היה שואל אותי במהלך הדרך – החל ממדריכת הכלות הראשונה שלי, וכלה בכל הרופאים והפיזיותרפיסטים שפגשתי – אודות הזוגיות שלנו והמצב הרגשי שלי. אף אחד לא שאל אותי, “האם את נמשכת לבעלך?” ולמרות שאני לא בטוחה שהייתי אמיצה מספיק כדי להגיד ‘לא’ באופן חד-משמעי, אין ספק שמאוד קשה לקיים יחסי מין עם מישהו שאין לך משיכה אליו. אני ממליצה להתחתן עם מישהו שיש לך משיכה אליו (כי אני לא נמשכתי), ושלא תתני לעולם הדתי או חרדי לומר לך ‘זה בא אחר-כך’. אם את חושבת שזה בגלל משהו אחר שניתן לפתור (כמו משקל, יותר מדי שיער, היגיינה) אז זאת האחריות שלך לעבוד לתקן את הבעיות הללו, ולהיות פתוחה עם בעלך. אולם אם זה לא המקרה, את לא צריכה לסבול!

נשים עם וגיניסמוס, וולוודיניה או וסטיבוליטיס זקוקות לעזרה עבור הבעיות הרפואיות הללו. גם נשים אשר חוו אלימות, טראומה מינית, או שפשוט אין להן התאמה מינית צריכות עזרה וטיפול. יש לעודד כל כלה שחשה כאב לחקור את מקור הכאב במלואו. צריך לומר לכלות לא לשמור את הכאב לעצמן, ולא להרגיש בושה או אשמה, לא משנה מה הסיפור.

אני מאחלת לכולם סקס מענג וכייפי, משום שאם לומדים על הנושא הזה מהתורה, מהאנשים הנכונים ובצורה הנכונה – תדעו שבכנות – להעניק עונג ולקבל עונג בתוך זוגיות טובה זה כל הסיפור!