110 ימי מילואים. אני לא יודעת בדיוק כמה מאותם ימים הוא בעצם לא היה בבית. זה לא משנה, כי גם כשהוא היה, הוא רק ביקר ולא גר בבית. הלב והנשמה לא היו בבית. במובנים רבים, שלא באשמתו, הוא הפסיק להיות בעלי.

לפני 140 ימים היינו בעננים. נכון, יכולתי לומר את אותו הדבר לגבי לפני 110 ימים. לפני 140 יום יצאנו מהחתונה של חברים ובדרכנו לירח הדבש המאוחר שלנו; הודות לקורונה. לפני 110 ימים היינו עם אותם חברים וחגגנו את החג. הכל השתנה ברגע. ואלה היו כמה מאותם שינויים מיידיים קטנים, לטוב ולרע, שסימנו את 110 הימים האחרונים; יום אחר יום, שעה שעה.

לפני 130 יום הפסקתי לקחת גלולות הורמונליות. התרגשנו להקים משפחה. בקושי הייתה לנו אפילו הזדמנות, כשהוא נקרע מהבית, ממני.

מעולם לא חשבתי על עצמי כתלויה בגבר. תמיד הייתי הכי עצמאית. עד שנולדתי, האחים שלי כבר עזבו את הבית. עד שהגעתי לחטיבת הביניים אמא שלי חזרה ללימודים ואני בישלתי את ארוחות הערב שלי, לפעמים אפילו הייתי מבשלת לאבא. כשבעלי ואני התחלנו לצאת הוא עדיין היה בצבא ובזמן שהתאהבתי בו, אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה אותו. אבל אז הוא נעלם.

השבוע הראשון ההוא הכי זכור לי. במיוחד באותה שבת. הייתי עם המשפחה כשהוא חיכה לפקודות על הגבול. באותה מוצאי שבת הייתי אמורה לקבל מחזור ראשון מאז שהפסקתי גלולות, אבל זה לא הגיע. בהתחלה התרגשתי, חשבתי שאולי הפעמים הבודדות שהיינו אינטימיים לפני שהוא עזב היו מוצלחות. אבל ידעתי שזה רק חלום.

הייאוש שהרגשתי במוצ”ש הראשון בלעדיו ובלי מחזור השתווה לשיא שלא יכולתי להסביר שבוע לאחר מכן. עדיין הייתי עם המשפחה כדי לעזור עם הילדים, וכשמזגתי חלב לדגנים של האחיין הקטן שלי, בעלי התקשר להגיד לי שהוא בדרך הביתה למשך 24 שעות. הרגשתי שאני יכולה לעוף. בדרך הביתה הבנתי שאם קיבלתי מחזור שבוע קודם, עדיין הייתי נידה היום… מעולם לא הייתי אחת שהאמינה שה’ מכתיב כל היבט בחיים האישיים, אבל באותו רגע, הבנתי שזה היה רגע כזה. הבנתי שאני צריכה את המגע שלו עכשיו יותר ממה שאני צריכה להיות בהריון. הייתי צריכה להרגיש את החיבוק החם שלו יותר ממה שהייתי צריכה שהגוף שלי יעמוד בלוח זמנים.

לרוע המזל, לאחר 24 שעות של אושר, שוב הוא נעלם. הפעם זה היה אפילו יותר קשה. הפעם היה ברור שזה לא ייגמר תוך חודש. הפעם ידענו שהוא עלול להישלח לחזית. ידענו שזו אולי הפעם האחרונה שנתראה. כשהוא עמד בדלת וחיבק אותי, הודיתי לה’ על הזמן שהיה לנו ביחד.

עברו שלושה שבועות. עדיין בלי מחזור. עדיין בלי גבר. לאורך השבועות נכנסתי לדיכאון, לא יכולתי להתמקד. ניסיתי לעשות הכל בבית, רוב הדברים שבדרך כלל טיפלתי בהם כמו שהם, ובכל זאת בלעדיו, הכל נעשה קשה יותר. הוא לא היה שם כדי לעודד אותי. הוא לא היה שם כדי להחזיק אותי כשנשברתי. הוא לא היה שם כשהכי הייתי זקוקה לו. ואז רכבת ההרים של המלחמה הזו ספגה נפילה נוספת. כשראיתי דם לראשונה התמוגגתי, לפחות הגוף שלי עדיין היה פורה ואמצעי מניעה לא הרסו אותי, אבל אז הבנתי שסביר להניח שהוא יחזור הביתה בקרוב לעוד אפטר ואני אהיה בנידה.

כמובן, יום לאחר קבלת המחזור, הוא מתקשר לומר שהוא חוזר הביתה ל-24 שעות שוב. צעקתי בשקט על ה’. איך הוא יכל?! איך הוא יכול היה להעניק לי אושר כזה רק כדי למנוע אותו בפעם הבאה?! האם הייתי פחות זקוקה למגע של בעלי עכשיו?! דווקא ההיפך! הייתי צריכה את זה יותר מתמיד!

אני לא גאה בזה, אבל כשהוא חזר הביתה פשוט לא היה לי אכפת, רצתי אליו וקפצתי לחבק אותו. היינו צריכים לחבק אחד את השני, היינו צריכים לדעת שאנחנו באמת שם ולא רק בדמיון. בילינו את 24 השעות הבאות באושר אחד ליד השני והשתוקקנו להיות קרובים יותר אחד לשני באותו זמן.

שוב כן, שוב לא. למעלה ולמטה. בלי סיבה ובלי מקצב, הפך לתבנית המלחמה ל-3.5 החודשים הבאים.

לפעמים הכל הסתדר בצורה מושלמת. שבוע אחד הוא היה בבית ביום ראשון והטבילה שלי ביום רביעי. זה לא היה בראש סדר העדיפויות שלי כי לא ציפיתי לו הביתה, כמעט לא הלכתי לטבול. כשהגיעה השעה 12:30 ביום שישי והוא התקשר להגיד שהוא בדרך הביתה לשבת (השבת הראשונה שלנו ביחד מאז תחילת המלחמה), לא יכולתי להפסיק להודות לה’ שהביא לי עוד שיא קטן ברכבת ההרים של המלחמה.

ואז הגיע היום ה-110. היום ה-110 נפל בטעות על ליל הטבילה, שוב המחזור הגיע בזמן אקראי וכשבעלי היה בבית בתחילת השבוע עדיין הייתי בנידה. כשהוא חיבק אותי לשלום יומיים קודם, הוא אמר שהוא אמור לצאת לשבת אבל לא לחכות לו. לא עשיתי זאת, אבל כשהגיע ליל הטבילה, הפעם היא הייתה בראש סדר העדיפויות.

בדרך הביתה כמעט בכיתי כשחשבתי איך שוב, כמו כל ליל טבילה קודם של המלחמה, אני חוזרת הביתה לדירה ריקה. כשנכנסתי לבניין התחלתי לבכות. אבל כשנכנסתי בדלת הדמעות שלי הפכו לשמחה. פתחתי את הדלת ומצאתי שורה של נרות ועלי ורדים במרכז הסלון, שם הוא עמד במרכז לבוש מדים אבל בלי אקדח – הוא חזר! שוב היה לי בעל! הוא כבר לא ביקר, עכשיו הוא יכול שוב לגור בבית. נוכל לחזור ולנסות להקים משפחה.

מיותר לציין שההפתעה שלו העיפה אותי. היה לנו אחד הלילות הכי אינטימיים שהיו לנו אי פעם. אני אסירת תודה לה’ שאפשר ללילה הזה להיות הסוף של רכבת ההרים המטורפת הזו הידועה בשם חרבות ברזל. ומי יודע, אולי ה’ בירך אותנו ביותר מדרך אחת – אני מניחה שאגלה בעוד כחודש.