רחוק, אך עדיין קרוב

מאת חנה אבן-חן

לאט לאט אנו מתחילים לצאת מהבתים… סוף סוף אפשר לטייל קצת בשבת אחר הצהריים. יוצאים לסיבוב ופוגשים אחרים שגם נהנים מסיבוב בשכונה… איזה כייף לפגוש אנשים פנים אל פנים – במיוחד אלה שלא ראינו כבר מספר שבועות! כרגע כולם מדברים על ה”נורמאלי החדש” וכולנו משתדלים להתרגל להוראות החדשות, להנחיות מחוץ לבית.. מנסים לדמיין ואפילו לנחש איך החודשים הבאים ייראו.

יש אלמנט אחד ב”נורמאלי החדש” שלנו שקשה לי במיוחד להתרגל אליו, והוא ההמנעות ממגע פיזי. אין לחיצות ידיים, אין חיבוקים ונשיקות. מצד אחד אני בעד המודעות לגבולות פיזיות. אני אוהבת את ה”ספייס” שלי. כפי שהבן שלי אמר “אפילו אחרי שיעבור הקורונה, הלוואי שנמשיך לפחות עם מטר הפרדה… זה יהיה שינוי טוב לכל החברה!”

ומצד שני, אני אוהבת לתת לחברה חיבוק כשאני רואה אותה, רוצה את האפשרות להביע קשר ותמיכה רגשית דרך מגע. יש הרגשה מוזרה בלראות חברה טובה לאחר זמן רב ולעצור את עצמי בדיוק ברגע שכל כך טבעי לתת לה חיבוק. ועוד – יש את המסכה! שמכסה בדיוק את הבעות הפנים. קשה יותר להרגיש חיבור, קשה יותר להרגיש את הקשר הטבעי. ואני תוהה – האם זו רק הרגשה מוזרה של הרגע, או שמא תהיה השפעה על איכות הקשר והחיבור לאורך זמן?

פתאום עלה לי רעיון. בעצם, אני מתאמנת בשביל המצב הזה כבר 22 שנה! כל חיי הנישואים שלי עד עכשיו. בזה שאני ובעלי בחרנו לשמור על ההרחקות – המסורת של הפרדה פיזית בזמן נידה – אנו בעצם מתאמנים בדיוק במיומנות הנצרכת כרגע – איך להיות קרובים למרות הריחוק.

אחד מהאתגרים הגדולים לזוגות ששומרים את המסורת הזאת הוא ללמוד להביע רגשות אמיתיים ולהתחבר באופן משמעותי ללא מגע, ללא קשר פיזי. אך הוא גם הזדמנות ענקית לצמיחה. לא, אני לא משווה את חשיבות המגע בין בני זוג לחשיבות של מגע בין חברות. אבל אני כן אומרת שיש זמנים שאנו חייבים לאתגר את עצמינו לפתח דרכי תקשורת אחרות – שונות למה שכבר התרגלנו אליהן – כדי להביע דברים עמוקים, אמיתיים, אישיים. ולא רק שזה אפשרי, אלא החוויה הזאת יכולה אפילו להצמיח ולהעשיר את הקשר.

אז עכשיו, כאשר אנו לאט לאט חוזרים לחיי חברה, אמנם עם שינויים והגבלות והנחיות, אני, אישית, מתחזקת מהידיעה הזאת. מהידיעה שהפרדה פיזית איננה צריכה להפוך להפרדה או ריחוק רגשי או נפשי. אם ניעזר במודעות, כוונה ויצירתיות, נצליח לשמור על קשרים משמעותיים, בריאים ותומכים.