אחד הפחדים הגדולים שלי כילדה היה להתעוור. ההורים שלי עיוורים על פי החוק, והיו להם תקוות גדולות שאני אהיה רואה, כיוון ששני אחיי המבוגרים ממני בעלי ראייה מצוינת. ואולם, כאשר הייתי בת חודשים אחדים אמרו הרופאים להוריי שאני יכולה לראות רק עצמים גדולים ואור, ושאני אצטרך ללמוד ברייל כשאגדל. הראייה שלי השתפרה מעט עד שהגעתי לגיל שנה, אבל מאז ומעולם הייתי קצרת ראייה עד מאוד.
כילדה קצרת ראייה ניסיתי לדמיין מה המשמעות להיות עיוורת לגמרי. הסתובבתי ברחבי הבית כשעיני עצומות וניסיתי להעריך כמה זמן אני יכולה להסתדר כך, אבל מעולם לא הצלחתי להחזיק מעמד זמן רב. עובדה זאת רק העצימה את החרדה שלי: מה אם אתעוור באמת, כיצד אסתדר?
החשש שלי נמשך גם כשבגרתי. בגוש עציון יש הפסקות חשמל רבות באמצע הלילה. הדבר היחיד שמותיר אותי רגועה הוא הצורך להיות רגועה בעבור ילדיי, אבל עמוק בפנים אני שרויה בחרדה עצומה. לפני שנים רבות הפחד הגדול הזה הופחת מעט, כאשר הרגשתי עיוורת לזמן קצר (במסעדה החשוכה ביפו ובתערוכה ‘לגעת בחשיכה’ במוזיאון בחולון – שתי הפעילויות האלה מומלצות ביותר על מנת להיות רגישים למה שעיוורים חווים מדי יום ביומו). העובדה שאני רואה, גם אם הראייה שלי מוגבלת, אינה דומה למצב של מי שרואה מעט מאוד או למצב של מי שנעדר ראייה לגמרי.
אינני יכולה לנהוג, ואינני רואה את חברותיי שנמצאות בצד השני של הרחוב. קשה לי למצוא כתובת ולקרוא את שמות הרחובות. אבל אני לא מרגישה מוגבלת. אני יכולה לקרוא אותיות כמעט בכל גודל של דפוס – אבל לפעמים אצטרך להחזיק את הספר ממש קרוב לפנים. אני יכולה להשתמש בתחבורה הציבורית, והחברות שלי אומרות לי מי הן כאשר הן פוגשות אותי. אני לא יכולה לקרוא שפתיים, אבל השמיעה שלי קצת יותר טובה מן הממוצע.
לאחרונה נשאלתי איך חוויית המקווה שלי מושפעת מקוצר הראייה שלי. בתחילה חשבתי שאין השפעה, אבל כאשר עברתי על השגרה שבהכנות לטבילה צעד אחר צעד, גיליתי שיש דברים שאומנם מאתגרים. בעזרת התאמות קלות המקווה יכול להיות מקום מקבל יותר לאנשים שיש להם מגבלות ראייה קלות או חמורות.
אני מכירה את המקווה המקומי שלי, אבל כאשר הייתי צריכה לטבול במקווה במקום אחר, היה מתסכל לעתים הקושי במציאת המקווה בכלל. חשוך, השלט בדרך כלל קטן או לא קיים (לפחות עד כמה שאני יכולה לראות), התאורה קלושה, הכניסה בדרך כלל מאחור, השביל אינו מואר היטב, או שאינו חלק מאבנים או שיש מדרגות. אני מבינה את השאיפה לפרטיות, אבל הצורך בנגישות אולי חשוב יותר.
כאשר אני מכינה את גופי לטבילה, החלק המאתגר ביותר הוא לראות את הרגליים שלי! גזיזת ציפורניים ובדיקה שאין לכלוך סביבן קשות לי מאוד. לפעמים, כאשר אני יותר מאורגנת, אני הולכת לפדיקור (בלי לק) לפני שאני הולכת למקווה. כאשר אני לא עושה את זה (בדרך כלל), אני משתמשת בידיים שלי כדי להרגיש קצוות חדים וכדי לנקות. לגבי שאר הגוף – הסרת איפור או בדיקת הגב, בשבילי וכנראה גם בשביל נשם אחרות – קלות יותר כאשר יש מראה על הקיר (או מראה ידנית), מאשר מראה מעל לכיור.
גם מציאת הפעמון כדי לקרוא לבלנית כאשר אני מוכנה יכולה לקחת כמה וכמה דקות במקווה לא מוכר. מדבקה צבעונית על גבי הפעמון הייתה יכולה לחסוך את הדקות האלה. אפשרות טובה אחרת היא שאם הבלנית הבחינה בלקות שלי, היא יכולה להראות לי את המקום של לחצן הפעמון. אילו הייתה מערכת קולית שבעזרתה היא הייתה יכולה להודיע לי שהיא שמעה את בקשתי, זה היה מרגיע אותי מאוד.
שלטים ברורים במסדרון של המקווה ובראש המדרגות של בור הטבילה עצמו יכולים לעזור לבעלות ראייה מוגבלת, וכן רצועת מישוש שהייתי יכולה להיעזר בה כשאני הולכת במסדרון או יורדת למים. כמובן, מעקה נותן הרגשה בטוחה יותר בכניסה למים. ובהחלט אם הברכה והתפילה היו כתובות על נייר מנוילן ובאותיות גדולות או בכתב ברייל, החוויה הייתה יותר חיובית.
לפעמים הדברים הקטנים הם הדברים הבולטים, שגורמים לי להבין שאני לא רואה טוב כמו אנשים אחרים. פעמים אחדות שאלתי את הבלנית מדוע הברכה לא תלויה על הקיר, וצחקתי כאשר היא אמרה: “הברכה נמצאת ממש כאן על הקיר”. אני יודעת שחריטה על זכוכית וצבעי לבן וכסף הם אופנתיים, אבל – באמת – אני לא יכולה לראות אותם. אומנם אני צוחקת, אבל הדפסת המילים בצבעים ניגודיים תקל עליי כל כך, ואני בטוחה שגם על אחרות. ככל שאני צריכה לבקש פחות עזרה כך טוב לי יותר.
אני רואה, גם אם הראייה שלי מוגבלת, ואי אפשר להשוות את מצבי לזה של מי שרואה פחות או שאינה רואה כלל. אני מודה לה’ על הראייה שיש לי ומקווה שנוכל להפוך את המִקווה לנגיש לנשים בכל דרגת ראייה.