עקרות ותפילה: חנה ושרה

הדוגמה המופתית למתפללת ביהדות היא חנה, אישה עקרה שמתפללת לילד. אבל מאז שקיבלתי את האבחנה שאנו סובלים מבעיות פוריות, שפתיי נותרו חתומות.

לא נכון לומר שאני לא מאמינה עוד באלוקים, וגם לא נכון לומר שאני כועסת עליו. אני לא עוסקת בשאלה מדוע עליי להיאבק כדי להרות. כיהודייה דתייה אני מאמינה שיש זמנים שבהם אינני מבינה את הסיבות של ה’. זאת היא אחת מאותן הפעמים.

אני לא מרגישה צורך מיוחד לדבר עם ה’ על זה. הוא יודע כיצד אני מרגישה, כבר דיברנו על זה פעמים רבות, ועייפתי מן השיחה. וכדי להתמודד עם הכאב המתמשך של ההשתוקקות לילדים והיעדרם, אני מרדימה את הנושא, תוחמת אותו ומבדילה אותו משאר חיי. אני מתמקדת בדברים שאני יכולה לעשות – להגיע לבדיקות דם ולסקירות אולטרה-סאונד, לקבל זריקות, ולקחת את התרופות שקיבלתי – ולא בדברים שאין לי שליטה בהם, כלומר בתוצאה של התהליך. ההתמקדות הזאת נותנת לי אשליה שאני בשליטה.

אבל דיבור עם ה’ פירושו להכיר בכך שאני לא בשליטה. משמעות הדבר היא לקבל את האפשרות שאולי לעולם לא אלד ילדים. ואף על פי שהרופא שלי מבטיח לי שהסיכויים שלי טובים, אני לא מאמינה בסיכויים רפואיים; אני מאמינה בה’. ואני לא יודעת האם התוכנית שלו היא להעניק לי את מתנת האימהוּת.

לפעמים אני תוהה האם אין לי ילדים מפני שאני לא מתפללת מספיק. אחרי ככלות הכל, בתנ”ך מרובים הסיפורים על כך שה’ שנותן לנשים עקרות ילדים – אבל רק אחרי שהן מבקשות. אולי אני לא מבקשת מספיק. אולי עליי להזיל דמעות נוספות.

אני מנסה. מדי חודש, כאשר אני הולכת למקווה, אני מנסה להכריח את עצמי לבקש מה’ להפוך את החודש הזה לחודש שבו אני אהרה. אבל אני מרגישה קפואה. אני לא רוצה לבכות – אני לא רוצה שהבלנית תראה שאני בוכה. אני לא רוצה שהיא תדע שזה תחום בחיי שבו אין לי שליטה. אני לא רוצה שהיא תרחם עליי, לא רוצה לשמוע אותה אומרת מילים של נחמה, וגרוע יותר – לא רוצה שהיא תשפוט אותי.

ניסיתי להשתמש ב’ברכת אמונה’ (חוברת תפילות לנשים שחוות אובדן או עקרות), אבל השם של החוברת הזאת גורם לי להרגיש כאילו אני צריכה להתברך ביותר אמונה, בשעה שלמעשה אני מרגישה שהאמונה שלי לא לוקה בחסר. ייתכן שהדבר ישתנה. כמה זמן אוכל להמשיך להאמין? אני מקווה שלעולם לא אקבל תשובה לשאלה הזאת.

הדבר שאני זקוקה לו הוא לא יותר אמונה בה’, אלא יותר אמונה בעצמי, ויותר אמונה בכך שיום אחד אני אגיע למטרה ואהיה אמא. הדבר שאני זקוקה לו הוא לא יותר אמונה, אלא יכולות תקשורת יותר טובות, כדי שאוכל למצוא את הדרך לדבר עם ה’ על הנושא הזה, בלי לנפץ אתהאשליה הדקיקה של החסינות שלי, שאותה אני מורחת על פניי בכל בוקר עם השפתון.

וכמובן, במערכת יחסים אמיתית, לעתים צריך לאפשר לעצמֵך להיות פגיעה. לפעמים צריך להיות כמו חנה: צריך לבכות ולשתף את הסודות הכמוסים ביותר שלך, ושלא יהיה לך אכפת עם המתבוננים מבחוץ חושבים שאת שיכורה או נתונה למתקפת הורמונים.

כנראה זה מה שצריך לעשות כדי שיהיו לי ילדים, מפני שהדבר הפגיע ביותר הוא יצירת חיים חדשים. החיים האלה הם חלק ממך, חלק ממך שצריך בעת ובעונה אחת את היכולת להעניק לו ולשחרר אותו, ולפעמים את צריכה לשיר לו באמצע הרחוב בלי שיהיה לך אכפת אם מישהו מסתכל. וכשאני אומרת ליצור, אני לא מתכוונת רק לחלק הביולוגי. על אברהם ושרה נאמר שהם “עשו” נפשות על ידי כך שהם אימצו אנשים אל חיק משפחתם.

אברהם ושרה הם הזוג העקר הראשון בתנ”ך. באורח פלאי ה’ מעניק להם תינוק, יצחק, כאשר שרה בת 90. מבחינות מסוימות זהו סיפור מעצים. זוהי תזכורת לכך שאין לאבד תקווה, וגם תזכורת לכך שאפשר להיות אדם טוב ומנהיג בעל עוצמה, ובכל זאת להיות עקר. אבל בכל פעם שאני קוראת את הסיפור, אני רואה בעיני רוחי את כל החודשים שבהם שרה ראתה דם בין רגליה, ובכתה.

שלא כמו חנה, איננו רואים את שרה מתפללת לילד. המילים היחידות שלה בנושא הזה פונות אל בעלה. אני תוהה שמא גם היא נאבקה בניסיון לדבר עם ה’ על הכאב שלה.

אם כן, אולי בחודש הזה, כאשר אלך למקווה, אנסה שוב להתפלל. אני אנסה לשלב את הפתיחות והרגישות של חנה, שבכתה לה’ שייתן לה ילד, עם הכוח של שרה, שהעסיקה את עצמה ב”עשיית” נפשות בכך שלימדה את האנשים תורה, ולא נתנה לעקרות שלה להגדיר אותה.

חיברתי תפילה אישית –שאני מצהירה שהיא לא עקבית לנוסח התפילות וגם לא מדויקת מבחינה לשונית/דקדוקית– שאותה אומר לפני שאתחיל את סבב הטיפולים הבא. כיוון שראיתי שתפילות רבות לא מהדהדות אצלי הזדהות, נמנעתי מלהפוך את התפילה הזאת לעוד חלק מן הנוסח הקיים. רציתי שהתפילה יהיה משהו שיכולים לומר גברים כשם שיכולות לומר אותה נשים. אני נעה בין לשון זכר ללשון נקבה, כדי להביע את המשאלה שלי לה’, שאני רוצה ילד, והמין של התינוק לא משנה. השתמשתי במילה ‘זריעה’, שמשמעותה שתילה, ולא במילה ‘הזרעה’ שבה משתמשים בעברית המודרנית כדי לתאר את ההפריה. העדפתי את המילה זריעה מפני שהמטפורה של גוף האישה כאדמה שבה משתרש העובר היא מטפורה שמהדהדת אצלי הבנה. אני משתפת כאן את התפילה, בתקווה שהיא תעזור לאנשים נוספים.

יהי רצון מלפניך, ה אלוקינו ואלוקי אבותינו ואימותינו, שהזריעה הזאת תהיה זריעה פוריה, זריעה מבורכת, זריעה שתתן לנו בן או בת אשר תגדל באור פניך, אשר יגדל לתורה וחופה ומעשים טובים, וזכֵּנו להיות הורים טובים, ולגדל בנים ובנות בשמחה וברחמים. מי שענה לאימהות ולאבות, לעקרים ולעקרות, הוא יעננו. (אמן. סלה.)