המאמר פורסם לראשונה באנגלית בבלוג של JOFA בתוך ה-Jewish Week. את המאמר המקורי ניתן לקרוא כאן.
אנו, בני האדם, מבלים 90% או יותר מן הזמן שלנו בתוך בניינים. בניינים אלו הם הבתים שלנו, המשרדים שלנו, הספריות, המוזיאונים, מרכזי הבריאות, מכוני הכושר והחנויות שלנו. מרבית הבניינים האלו מותירים על התודעה שלנו רושם קטן מאוד, אם בכלל. הם מקומות שאנחנו מגיעים אליהם לשם מטרות מוגדרות, ועוזבים אותם כאשר השלמנו את המשימה. ואולם, אדריכלות מעוצבת ומוקפדת עשויה להותיר חותם לטווח ארוך – להשפיע על ההתנהגות שלנו ועל הדרך שבה אנו חווים את העולם. בניית חללים מקודשים היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר שמראה כיצד אדריכלות יכולה לעודד התקשרות למקום.
למשל, הקתדרלות הגותיות הראשונות נבנו עם תקרות מרקיעות שחקים המעוררות את התחושה של עוצמת השמים העליונים; וחלונות וטיראז’ צבעוניות אשר האור שנכנס דרכן עורר את ההרגשה שאור אלוהי חודר מלמעלה. בזמן שנבנו הקתדרלות הללו שכנו רוב המתפללים בהן בבקתות בנות חדר אחד, עשויות עץ או בוץ, שלא היו בהן חלונות זכוכית. הניגוד הדרמטי בין הבית לבין הקתדרלה הבליט את הפליאה ויראת הכבוד כלפי השחקים, ואת הרעיון שאנו אנשים שונים במקומות שונים.
אדריכלות של מקומות מקודשים מטרתה להבדיל בין המקום המקודש לבין העולם הטמא. במקומות המקודשים מתבצע פולחן וסמלים משותפים שבאים לידי ביטוי. ביצירת אדריכלות של מקומות מקודשים ישנם שני גורמים פיזיים משמעותיים: הדרך והמקום. ‘הדרך’ מבטאת את תנועה ומסע, ואילו ‘המקום’ מסמל את המרכז ואת הדומיה. הדרך מסמלת את החיפוש הפסיכולוגי בחיים, דרך שכבות שמתגלות, דרך מניפולציה של רצף, ויצירת ציפייה והפרדה. המקום מסמל את המנוחה ואת העצירה שנובעת מן ההגעה, באמצעות שחרור ממתח שנבנה בדרך, ובעזרת האחידות, ההגשמה והגילוי מחדש של העצמי.
בחמש עשרה השנים האחרונות הרהרתי בהזדמנות אדריכלית שהוחמצה – מבנה המקווה, הדוגמה המובילה באדריכלות מקודשת ביהדות.
אני משתמשת במקווה ואני גם אדריכלית מעצבת שלומדת את היחס בין מדעי המוח לבין אדריכלות. אני מתעניינת עד מאוד בדרך שבה החוויה שאנו חווים בניינים מעצבת את ההתנהגות שלנו ואת החוויה הרגשית שלנו באותו חלל. לעיתים קרובות מורידים את היחס למקווה אל מקום של חובה, דבר הנעשה בזריזות ובלי כוונה יתרה. אני רואה בזה פוטנציאל אבוד, והזדמנות לטפטף חיזוק לקהילה שלנו. עיצובי מקוואות מוכתבים בדרך כלל על ידי מגבלות החלל, התקציב והפונקציונליות הבסיסית. אם אנחנו מתבססים רק על דרישות העיצוב הבסיסיות האלה, הרי הזנחנו את היכולת לדמיין מחדש את האפשרות של מה שהמקווה יכול להיות. אני חולמת על מקווה שישמש כהיכל לרוחניות נשית ורווחה כללית. כפי שאני רואה זאת, נשים בריאות הן התשתית למשפחות בריאות, ומשפחות בריאות בונות קהילות חזקות יותר ובריאות יותר.
מה אם נערב את המשתמשות בתהליך התכנון והעיצוב, נפנה אל הנשים הטובלות בעצמן ונלמד מהם על המנהגים, החוויות והצרכים שלהן? מה יהיה אם נקבץ יחד חבורה של בעלות מקצוע שהמומחיוּת שלהן תוכל לתרום לעיצוב המקווה? המומחיוֹת שעוסקות בטיפול מיני, רופאות נשים, יועצות דימוי גוף, מדריכות רוחניות ומומחיות בתחום הפוריות, שלכל אחת מהן יש תובנות מיוחדות לגבי חייהן של נשים והדברים שמעסיקים אותן? אני חולמת על מקווה שמשמש כמקור לתמיכה קהילתית ולחיבור באמצעות מעורבות פעילה של המשתמשות במקווה ונשות מקצוע מומחיות.
לעתים קרובות מתייחסים למקוואות כאל מחשבה שלאחר מעשה, תוספת לבית כנסת או דרישה ציבורית שיש למצוא לה פתרון. על פי רוב יש מעט מאוד תכנון ויצירתיות במבנה. רבנים שמצטיינים בידיעת פרטי ההלכות של עיצוב המקווה ובנייתו משתמשים בתוכניות בנייה בסיסיות, שהופכות לברירת המחדל למקוואות קהילתיים רבים. המקוואות האלה עונים על הדרישות ההלכתיות ועל הצרכים המיידיים של ההלכה, וכל שנשאר למעצבת הפנים של המקווה הוא לבחור את גווני הצבע של הקירות ואת האריחים. בשלב הזה ההזדמנות כבר הוחמצה, מפני שלאדריכלות מעוצבת ומתוכננת יש את הכח להזין ולתת מחסה, להעניק השראה ולרפא. המקווה הוא האתר המושלם שבו יכולה האדריכלות להוציא דברים אלו מן הכוח אל הפועל.
תדמיינו שאתן פוסעות בתוך גינה ובה עצים גבוהים ומצילים, גומחות מלאות מרווה, אורות מנצנצים בעדינות וריח לבנדר ענוג. תחושה של שלווה והתנתקות מן השגרה היומיומית מתחיל למלא אותך כאשר את מתקרבת לפתח המקווה – זמן ומקום המיוחדים להתבוננות פנימית ועצמיות. קווים עדינים, אור מעומעם, חומרים חמימים ואביזרים נוחים לשימוש מחוללים תחושה של דומייה רכה ושל חיבור רוחני. חדר הטבילה הוא חלל חמים, זוהר, ובו תקרה מקומרת שמגינה ומאפשרת את פעולת הטבילה. החוויה הכללית במקווה מתעצבת מתוך הפרטים העדינים שבעיצוב; מן האופן שבו הקירות יוצרים שביל של מסע, שמסמל את הדרך לשינוי. האור הרך נותן תחושות של שמחה ובריאות. הזמן שבו את נמצאת במסע הזה, המעבר הרוחני ממצב אחד של הוויה למצב אחר, תחושות הרווחה והחיבור האלה תורמים כולם לבריאות גופנית, רגשית, נפשית ורוחנית. כולנו משתוקקות אל החללים השקטים והרכים האלה שיזינו את גופנו ונשמתנו.
הבה נחלום את המקווה הזה יחד.
Miriam Hoffman, M.Arch continues to explore understanding of effective architecture through research.
שלום.מאוד נהנתי לקרוא את הכתבה על המקווה.אני מעצבת פנים שכרגע מעצבת מקווה ,השני שלי כבר ובתור משתמשת ומעצבת תכננתי עיצוב הוליסטי ביתי שהטובלת תרגיש בנוח ובחמימות בתוך צבעוניות עדינה ושמימית.התחברתי לכתוב.