בבקשה תגידו לי שאני לא היחידה….

את מכירה את הרגע הזה כשאת הולכת למקווה בפעם הראשונה אחרי שילדת? הפעם הראשונה שאת מתפשטת מול המראה ואת נתפסת במערומייך באכזריות. בלי הגנות של חצאיות בגזרה גבוהה, בלי שמלות זורמות, בלי סוודרים רחבים. זהו זה; צלקות המלחמה והבטן החדשה נראים לעין, מודגשות על ידי מראת המקווה והתאורה הקשוחה.

למי יש זמן לשים לב לדברים האלה כשאנחנו כל כך עסוקות בטיפול במשפחה? אני מבלה כל כך הרבה מזמני בתפילה שאלוהים ייתן לי את הכוח והאנרגיה רק לעבור את היום. אני צריכה להתאים את רמת האנרגיה שלי לזו של הקטנטנים שלי.

אבל באותו רגע של עירום, במראה, אני מרגישה כל כך שבורה. אני לא מזהה את עצמי. כשהבלנית בודקת אותי, אני חשה דמעות בעיניים. אין לי שום רצון להיראות עירומה על ידי מישהו. איפה הביטחון שלי? מה זה בכלל יופי? ולמה ה’ מבקש ממני להיות כ”כ פגיעה, כשאני כך ערומה וחשופה כל כך.

אלוקים יצר אותי. אישה. במהלך הלידות, הגוף שלי השתנה לחלוטין. סימני המתיחה והעור כהה יותר על בטני הם תזכורת לאימהות. אני שונה מהליבה; גם פיזית וגם רגשית.

בהליכה הביתה, אני מתפללת שבעלי עדיין יחשוב שאני יפה, ושבמשך כל חיינו יחד אהיה תמיד היפה שלו. ואז, אני מבינה באופן עמוק את התורה שלנו, שמנסה להגן על הבית היהודי. זוהי תפילתי הערב: אנא אלוהים, תן לכל הנשים היהודיות יופי וביטחון, ויהיו בתיהן מלאים באהבה, באחווה, בשלום וברעות.

אני כותבת את הטקסט הזה בתור אמא, המטפלת ברצפת אגן. אני רוצה שהנשים הקוראות יידעו שליל המקווה יכול להיות קשה, ואיתו מגיעים רגשות שונים. נשים רבות כל כך נאבקות בדימוי הגוף ובביטחון העצמי שלהן. אולי בפעם הבאה שנראה את הפגמים שלנו במראת המקווה, נוכל להודות להם ולגופנו על כך שהם משרתים אותנו היטב.

יפה מגן יעקובוביץ’

פזיוטרפיסטית רצפת אגן

058-736-1152