בלוג זה הופיע לראשונה ב2016.
לפני מספר שנים עברתי ניתוח כריתת שד מניעתי כפול, בגיל צעיר יחסית. לצד ההכנות הרבות הרגשיות והפיזיות, הבנתי שכאישה השומרת על טהרת המשפחה המקווה עומד כנראה להיות חוויה לא פשוטה שתדרוש רגישות וזהירות.
המקווה עומד להיות מקום בו אצטרך יחס מיוחד לפני ואחרי הניתוחים. אני חולקת כאן את חווייותיי בתקווה שנשים אחרות ידעו כיצד לבקש, ובלניות יבינו טוב יותר ויוכלו לנהוג ברגישות הנדרשת.
הייתי מתוחה במיוחד לפני הביקור האחרון שלי במקווה לפני הניתוח. לא ידעתי מתי אחזור שוב (כיוון שההחלמה לאחר הניתוח עלולה להיות ארוכה) ולא ידעתי כיצד יראה הגוף שלי כשאחזור. ניתוח השחזור עלול להיכשל (דבר שקורה בתדירות לא מאד נמוכה) ואני עלולה לחזור למקווה מצולקת ובעלת חזה שטוח.
איזה אסון – בביקור האחרון שלי במקווה לפני הניתוח הבלנית לא היתה מספיק רגישה (בלשון המעטה). חששתי מאד וכאשר שיתפתי אותה בתהליך מולו אני ניצבת היא היתה לחלוטין לא תומכת. “למה שתרצי לעשות דבר כזה לעצמך? את עדיין צעירה!” הבלנית נזעקה. בואי נראה, כי יש לי סיכוי של 99% לחלות בסרטן השד? כי ראיתי חברות ש”חטפו את זה מוקדם”, נפטרו, והשאירו את ילדיהן ללא אמא? עזבתי את המקווה כועסת ופגועה.
למרבה המזל, למדתי מהטראומה הראשונה שלי.
לאחר הניתוח שעבר בסך הכל בהצלחה, החלטתי לבחור את הבלנית שלי בעצמי. יש לי חברה שעובדת כבלנית בישוב שלי, שהיא אישה רגישה במיוחד. ביקשתי ממנה ללוות אותי כשאהיה מסוגלת ללכת לטבול. לא הייתי מוכנה לקחת את הסיכון שהחזרה שלי למקווה תהיה דומה במשהו לחוויה הקודמת.
חשבתי שאצטרך ללכת למקווה עם הנקז הכירורגי, מה שעלול להוות בעיה הלכתית, אבל הבנתי די מהר שההלכה לא עומדת להיות המכשול שלי אלא דווקא הרפואה. לא יכולתי לטבול כי היה לי אסור להיכנס לתוך “בריכת שחיה” בגלל הסיכון שבזיהום מהמים. היה לי קשה מאד מבחינה רגשית, היה לי קשה עם הגוף החדש שלי, ובעלי לא היה יכול לתמוך בי כפי שהיה רוצה בגלל מצב הנידה המתמשך שלי. בסופו של דבר חברתי הרגישה והחכמה, הבלנית, תהתה אולי אם אהיה הראשונה בבוקר, לאחר שהמקווה נוקה וחוטא, אוכל להיכנס למים ולטבול. המנתח אכן נתן את הסכמתו לכך. איזה פתרון מעולה ויצירתי, שלא הייתי חושבת עליו בכלל בעצמי! החוויה היתה מחוננת עבורי.
כבעלת מוטציה גנטית בגן BRCA יש לי גם סיכוי מוגבר באופן משמעותי לחלות בסרטן השחלות. לכן, אפילו בגיל 37, ימי המקווה שלי מוגבלים. בזמן כלשהו בקרוב אעבור בניתוח מנופאוזה מוחלטת. חודש אחד אלך למקווה כרגיל, ובחודש הבא אפסיק לנצח. ידיעה זו מכבידה עלי בכל פעם שאני הולכת למקווה. אני נחושה להבטיח שכל ביקור במקווה יהיה חיובי עבורי, משום שאני יודעת שנותרו לי רק מספר מועט של פעמים. אני ממש יוצאת מהמקווה ועוזבת כשהבלנית היא מישהי שהיתה לי איתה חוויה שלילית (למשל זו שאיחלה לי “אמן שיהיו לך בנים בריאים”, – מה עם בתי הבריאה?). עם המספר המועט של ביקורים במקווה שעוד נותר לי בחיי, אני לא מוכנה שהם יהיו שליליים בשום אופן.
אני מקווה שכל בלנית תנסה להיות רגישה ויצירתית כמו חברתי, כיוון שאחרי הכל זו היתה היא שעזרה לי להפוך מחדש את המקווה למקום בטוח ומרפא, והעניקה לי את התחושה הנוחה לבוא עם הגוף החדש והשונה שלי. להיות ידועה כמוטציית BRCA גורם לי להגיש פגיעה במקווה, אפילו אם זו לא “מחלה” או “נכות” שאפשר לראות כשאני עומדת ערומה. הייתי בת מזל שידעתי כיצד לחפש את הבלנית הנכונה לאחר הניתוח ו”לכתוב מחדש” את החוויה המתסכלת שהיתה לי במקווה לפני כריתת השד. אני מניחה שלא כל אישה זוכה לבחור אבל אני מעודדת את כולן לעשות כך.
נעה חוריץ מחלקת את זמנה בין אמהות לשלושת ילדיה, מסלולי ריצה, ועבודה כאחות לבריאות האשה ויועצת הנקה. היא נולדה בפנסילבניה, ארצות הברית, וחיה בישראל כבר 14 שנים. נכון לעכשיו מתגוררת באפרת
Noa Choritz balances her time between mothering her three children, running trails, and working as a women’s health nurse and a lactation consultant. She has no free time. She is a native of Pennsylvania and has lived in Israel for 14 years, currently in Efrat.
Leave A Comment