הגרסה המקורית של הבלוג פורסמה ב-The Times of Israel, ופורסם מחדש בהסכמה.
ב-7 באוקטובר, החיים השתנו עבור כולנו בקנה מידה עולמי ובכל כך הרבה מובנים. סבלנו מאובדן, אי ודאות, ועבור רבים מאיתנו, הגיוס המיידי למילואים. עבורי, המשמעות היתה להיפרד מבעלי באמצע החגיגה הקהילתית של שמחת תורה, שהקמנו כדי לתת הזדמנות לגברים ולנשים כאחד ליהנות מהתפילות והריקודים. דהרנו הביתה, הדלקנו את הטלפונים, ומיד נסחפנו בשלושת החודשים האחרונים למציאות חלופית שאפשר לתאר רק כסיוט. התמודדנו עם אתגרים וקשיים בכל הרמות.
ככל שחלף הזמן, היינו צריכים למצוא דרכים להישאר נאמנים לעצמנו בסביבה הזו בין אם באופן אישי או דתי. בעיקר מבחינה דתית. הרמת הדתית שלנו לבשה צורה אחרת כיוון שכמעט ולא הייתה הרגשה של שבת או שמירת הלכות. שמרנו כשרות כמיטב יכולתנו. בין אם מכורח או מחוסר רצון כללי לשמור על החבל הדק של שמירת המצוות הללו בזמן מלחמה. להיות דתי הפך למצב נפשי במקום משהו שהיינו מסוגלים לדבוק בו.
להיות אישה נשואה דתייה, אם כן, הפך לאחד האתגרים הנוספים הקשים ביותר שיכולתי לחלום עליהם. שאלו אותי למה אני רוצה להיות במילואים, כמה קשה זה להיות ללא בעלי, ולמה אני לא בבית מבשלת לו ארוחה נחמדה כשהוא חוזר. שאלו אותי איפה הילדים שלי ומי מטפל בהם. התעניינו ושאלו אותי למה גם אני רוצה להילחם ושנשים לא צריכות להיות לוחמות. כשהגעתי לבית הכנסת בשבת, לבד עם הנשק, הביטו בי במקום לבקש ממני לשמור על המניין וקיבלתי הערות כמו “מדים יפים” או “איזה מראה נהדר לאישה”.
בנוסף לשאלות וההערות, הייתי צריכה לנווט מה זה להיות אישה נשואה דתייה כשאי-אפשר לקיים את ההלכות טהרת המשפחה. נידה וטבילה היו מושגים שלא עלו בדעתי עד שעמדתי בפני דילמה לאחר דילמה. יחד עם מדריכת הכלות שלי, ניווטתי איך לעשות בדיקות עם זוג תחתונים לבנים חתוכים, כשבינתיים עדיין לא השגתי סבון, מוצרי היגיינה או תחתונים לצורך העניין. למדתי שמתח והורמונים הם לא שילוב מצוין ושלדמם לאורך חודשיים ברציפות מעלה בעיות חדשות. מה זה דם נידה ומה לא? האם להלכות במלחמה יש תוכנית חלופית כששני בני הזוג נלחמים? איך לכל הרוחות אוכל ללכת לטבול ומה מקסימום הזמן שאוכל ללכת לטבול אחרי שסיימתי מחזור כשאי אפשר לתכנן קדימה. איך זה לקיים את המצוות האלה בפעם הראשונה לבד, לעשות אותן רק בשבילי והקב”ה כי אני ובעלי לא ביחד. וחשוב מכך, מה זו טבילה כאשר האיחוד של בני הזוג לא חלק מהמשוואה?
אני לא חושבת שאי פעם הערכתי את הטבילה עד עכשיו. זה היה פשוט משהו שהייתי צריכה לעשות, אבל לא נהנתי ממנו או נתתי לו משמעות מיוחדת. ההלכות מרגישות לעתים קרובות מעיקות ואני לא נהנית מדברים שצריכים ספירה ומעקב. יש לחץ סביב הטקס מצד הבלניות שמנדנדות לך על הנזם או עבור מי להתפלל וגם הלחץ החברתי של מה שמתחבר לטבילה, כלומר ללדת ילדים. זה להתמקד בגוף שלך יותר ממה שרוב הנשים רוצות להתמקד בגוף שלהן ולהתמקד בחוסר השלמות של להיות “טמאה”. עם זאת, כשנכנסתי למקווה במדים, נושאת את הנשק שלי, הייתה לי הרגשה הכי סוחפת של שלמות. ההרגל הזה החזיר קצת סדר בעולם. אישה יהודייה נשואה הולכת לטבול כי זה מה שהיא עושה. גשם או ברק, קריירה, משפחה, או אפילו מלחמה, ייצגתי דור חדש של נשים, שלא משנה מה החיים יציפו להן, הולכות לטבול בזמן, גם אם זה אומר לארוז נשק ומגפי צבא. גם אם לא יכולתי להתקלח כמו שצריך או להוריד לק ג’ל בן שלושה חודשים או לגלח או לצחצח שיניים לפני שהלכתי, עשיתי כמיטב יכולתי. עשיתי מה שצריך לעשות וזה היה להשתכשך בבריכת מים ולהתפלל לשלומו של העם היהודי. זה היה לקיים את מצוות הטבילה, לא בגלל שאמורים להיות לי ילדים, אלא בגלל שזה מרכיב עיקרי במי שאנחנו כעם היהודי ולא התכוונתי לתת לאויבים האלה לקחת עוד מהמהות שלנו. התכוונתי לעשות זאת עבורי ועבור כל עם ישראל כדי שהחיים יוכלו להמשיך. הטבילה לא דורשת ממך לשמור שבת או כשרות או להתפלל כל יום. זה בהחלט לא דורש תפקיד מסורתי בבית או להיות מגונדרת. הטבילה גדולה יותר מסתם מטרת הזוגיות, היא עוסקת בעם שזקוק נואשות לתפילותינו ולכל אחד מ”מנסים כמיטב יכולתנו”. זה לא צריך להיות מושלם, זה פשוט צריך להיות.
שני ויינמן קיי נולדה באטלנטה שבארה”ב, וגדלה בקהילה היהודית של טוקו הילס. היא למדה במדרשת הרובע ולאחר מכן התגייסה לצה”ל ושירתה. כיום היא סיימה תואר במחול וכעת לומדת פסיכולוגיה. בתור כלה היא למדה עם ד”ר יהודית פוגל, מנהלת קורסי הכשרת מדריכות כלה של מרכז עדן.
Shani Weinmann Kay was born in Atlanta, Georgia and grew up in the Jewish community of Toco Hills. She studied at Midreshet Harova and then joined the IDF. She is currently studying Dance and Psychology. As a kallah she learned with Dr. Judith Fogel, Director of Eden’s Kallah Teacher Training Courses.
Leave A Comment