מקוואות בגטו: נשים ומקוואות בשואה

יצא לראשונה ב-6 לאפריל 2015
לאורך ההיסטוריה, עמד המקווה בלב לבם של החיים היהודים הדתיים וקיום המצוות. מצוות הטבילה  במקווה  ושמירת טהרת המשפחה נחשבת כבסיס שמירת העם היהודי מבחינה פיזית ורוחנית.ערב יום הזיכרון לשואה, מן הראוי, לחקור כמה מההיבטים סביב השיח בעניין המקוואות בתקופת השואה, כאשר הקיום הפיזי והרוחני של העם היהודי התערער.למרות שאין ביכולת מאמר זה למצות את הנושא, הוא מנסה להאדיר ולהוקיר את אלה שעל אף התנאים הלא אנושיים ששררו סביבם, נלחמו על ההישרדות הפיזית והרוחנית של עמנו.

הנאצים הבינו את חשיבות המקווה בחיי היהודים ועל כן אסרו על השימוש במקווה, וסגרו אותם (1). התייחסות רבה לכך ניתן למצוא בשו”תים רבניים, בפרט בגטאות. הם מנעו את טבילת היהודים מכל סיבה שהיא ובפרט טבילת נשים . מה שפגע במידה מרובה באפשרות שמירת מצוות טהרת המשפחה. מצב זה העלה שאלות הלכתיות מהותיות  בנוגע ליכולת קיום הנישואים על פי ההלכה.
בארכיון ‘עונג שבת’ (2) שתיעד את חייהם של העם יהודי בגטו ורשה, מציין הרב יהושע משה אהרונסון, כי לאחר הפלישה הנאצית , נסגרו המקוואות בגטו ורשה. מצב זה הוביל אותו ואת האחרים לדאגה מרובה בגלל הפגיעה בקידוש חיי הנישואין( 3) ואי יכולת שמירת טהרתם.

בגטו סלובודקה, הרב אברהם דוב-בער שפירא, הרב הראשי של קובנה, התמודד עם השאלה האם לאפשר חתונות, בגלל הקושי בשמירת דיני טהרת המשפחה בגטו. עם זאת, כשהשמועה על גירוש נשים רווקות מהגטו החלה להתפשט, נשים רבות ביקשו נישואים אזרחיים כדי להינצל מהגירוש. הרב שפירא החליט להתיר קיום חתונות הלכתיות, גם ללא מקווה, מסיבות פיקוח נפש.

סמכות הלכתית נוספת, הרב שמעון הוברבנד, כתב בשו”ת שלו (שנשמר בארכיון עונג שבת), “ורשה היהודית נותרה ללא כל מקוואות.  הבעיה של טוהר בנות ישראל הפכה רצינית כמו שהיה בימי הגזירות הרומיות העתיקות נגד היהדות (4). כל מי שהשתמש במקווה צפוי לעונש מיידי של בין עשר שנות מאסר למוות”.

ראיות מצביעות על כך שהנאצים הבינו את משמעות המקווה כמייחד ומבדיל את היהודים מהאחרים,  מעצים את המיניות שלהם, ומחבר ומאחד בינם לבין עצמם. בדומה לחילול וביזוי ספרי תורה, כשהשתמשו בקלף לייצור נעליים, הם השתמשו במקוואות ובטהרה כסמל, להתגרות ולביזוי העם היהודי. הנאצים אף הרחיקו לכת עד כדי כך שחיללו וטימאו אנשים ונשים במקווה עצמו, כסמל לביזוי הקדושה של העם היהודי והשפלתו.
חיים קפלן, שחי ב גטו ורשה, ציין ביומנו ב -14 במאי 1942:

“השבוע הם המציאו עינוי חדש. למרות שמי ששמע עליו הטיל ספק באמיתותו, הוא אכן קרה. תחילה, הם תפסו  כמה עשרות נשים צעירות ויפות והעבירו אותם לבית המרחץ היהודי (מקוה).  אחר כך הם תפסו כמה גברים חזקים, כוחניים וגבריים והביאו אותם לאותו בית המרחץ. שני המינים נאלצו באמצעות הפחדה וצליפות שוט להסיר את בגדיהם ולהישאר עירומים. לאחר מכן הם אולצו להיכנס יחד לבריכת הטבילה לאנוס את הנשים ולבצע שם מעשים מגונים” (5).

הנאצים השתמשו בסמליות המקווה, והפכו אותו למקור של השפלה . קפלן ממשיך ומתאר את המטרות המוצהרות של הנאצים: “מעתה והלאה, ידע כל העולם כמה נמוך היהודים נפלו במוסר שלהם, כשחדלה הצניעות שבין המינים”.

מעניין שלמרות שהנאצים ניסו לערער ולמנוע שימוש במקווה, נשים רבות, בקהילות שונות, ניסו להתמיד ולשמור על הטהרה. הרב הוברבנד מסביר כיצד נשים בגטו וורשה סיכנו את חייהן בכך שהלכו לערים סמוכות כדי לטבול בנהר או להשתמש במקוואות סודיים. ככל שהוטל עוצר וההגבלות על התנועה הלכו והחמירו בתקיפות, הקושי הלך וגבר ועם זאת (באופן הירואי ) גבורתן.
בגטו לודז ‘, המקווה נותר תחת חסותם של הגוף הרבני של היודנראט. הם העמידו את  המקווה בראש סדר עדיפויות, ואפילו עשו מאמץ לספק  פחם לחימום המים (ראה לעיל צילום המסמכים לודז’ ‘ דירקטוריון רבני’, אפריל 1941. ארכיון Hidden in Thunder ( בסתר רעם), של אסתר פרבשטיין, עמ ‘. 334). בגטאות אחרים שונים, הצליחו לבנות מחדש את המקוואות אחרי שהם נהרסו על ידי הנאצים, ושמרו עליהם פועלים עד שהקהילות גורשו.

עוצמתו המדהימה של העם היהודי בולטת במיוחד בזכות המאמץ שבניו ובנותיו עשו לשמירת טהרת המשפחה בתקופת השואה.

ב-כ”ח בניסן, מנציח העם היהודי את יום השואה והגבורה. התוספת של “גבורה” ליום זה נועדה להדגיש את כוחו ועוצמתו הרוחני של העם היהודי בתקופת השואה. לזכור את חלליו לא כקורבנות, אלא כגיבורים.
הנשים שסיכנו את חייהן כדי לשמור על מצוות טהרת המשפחה, מעוררות השראה. נשים יקרות אלו משמרות את רצף הדורות של שמירת מצוות טהרת המשפחה והטבילה וקושרות אותנו לשורשים שלנו, במיוחד בזמנים המאתגרים ביותר.

הערות שוליים

1. 1. 1. המבנה הפנימי של כל גטו היה שונה ותלוי במיקומו ובפיקוח הנאצים על הגטו.
         בניגוד לרבים מהמחנות הנאציים, בגטאות במזרח אירופה, נשמרו יותר תחושת חיי היומיום ושגרת החיים.
         המקווה הפך להיות פחות רלוונטי כאשר היהודים גורשו למחנות העבודה, הן בשל ההפרדה בין גברים לנשים והן מהסיבה שברוב המקרים, הנשים סבלו מתת תזונה שגרמה להעלמות הווסת.
      2. באוקטובר 1939, עמנואל רינגלבלום הי”ד, אצר את ‘ארכיון עונג שבת’. אוסף של מעל 1500 פריטים המתעדים את החיים בגטו ורשה. זהו המקור ההיסטורי החשוב ביותר מפולין הכבושה בידי הנאצים. רינגלבלום נתפס מסתתר מחוץ לגטו ורשה עם משפחתו ב -1944 הם נלקחו בחזרה לחורבות הגטו ונרצחו.
      3. מתגובתו של אהרונסון, ‘עלי מרורות’, 230, כפי שצוטט על ידי פרבשטיין, Thunder , 330.
      4. מתשובותיו של הוברבנד, ‘קידוש השם’, pp.194-195, כפי שצוטט על ידי פרבשטיין, Thunder, 331.
      5. קפלן, מגילת ייסורין ( Scroll of Agony), עמ ‘. 331-332.

מקורות:

• Esther Farbstein. Hidden in Thunder: Perspectives on Faith, Halacha and Leadership During the Holocaust. Trans. Deborah Stern. Jerusalem, 2002.
• Abraham I. Katsch. Scroll of Agony: The Warsaw Diary of Chaim A. Kaplan. Indiana University Press: Indiana. 1973.

לאני לדרר ברמן קיבלה את התואר השני שלה בלימודי שואה מהמכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית – ירושלים. היא עובדת כמדריכה במוזיאון היסטורית השואה ב’יד ושם’. לאני גם הוסמכה כמדריכת כלות  במועצה הדתית של גוש עציון ובוגרת הקורס המתקדם להדרכת כלות במרכז ‘עדן’. לאני מתגוררת באלון שבות עם בעלה ושני ילדים.

המאמר תורגם מאנגלית ע”י נחמה שולמן – יועצת הלכה.אחות- בודקת טהרה. מומחית לטהרה נשית ומקוואות. עורכת ‘מקוה. נט’, יוזמת מקוה ‘פקיעין’ בתל אביב.
עוד בלוגים ממרכז עדן על מקווה בתקופת השואה:

לכבוד כוחן של נשים בתקופת השואה

מסר מהרכבת לאושוויץ

לאני לדרר ברמן קיבלה את התואר השני שלה בלימודי שואה מהמכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית – ירושלים. היא עובדת כמדריכה במוזיאון היסטורית השואה ב’יד ושם’. לאני גם הוסמכה כמדריכת כלות במועצה הדתית של גוש עציון ובוגרת הקורס המתקדם להדרכת כלות במרכז ‘עדן’. לאני מתגוררת באלון שבות עם בעלה ושני ילדים.