מה ייחודי בטבילה של גיורת?

הרגשתי כאילו אני צופה בלידה. זה הדבר היחיד שיכולתי להגיד בפעם הראשונה שלקחתי חלק בתהליך גיור. בשנים מאז, כשלקחתי חלק באינספור תהליכי גיור, עדיין לא מצאתי את המילים המתארות את מלוא הגודל וההתרגשות של הרגע. בשלב מסוים מצאתי שאני מהדהדת את מה שנאמר בתלמוד לפני 1500 שנה: “גר שנתגייר כקטן שנולד דמי” (יבמות כב, ע״א)

בשבריר שניה, הם השילו את הזהות הישנה שלהם וקיבלו זהות חדשה לגמרי. הגיורת אפילו מקבלת שם חדש, שהיא בוחרת, יוצרת הבדל נוסף שמפריד בינה לזהות הקודמת שלה. אין לזה מילים.

במגילת רות, בועז אומר לרות, “וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.”

רות עזבה את בית הוריה ומקום מולדתה. למתגיירת כיום זה לא צריך להיות עד כדי כך דרסטי, אבל הטבילה במי המקווה זה הרגע שבו היא מתנתקת מהעבר ובאופן מפורש מצהירה שהיא מקבלת עול מלכות שמים. היא מכוונת לעתיד, כפי שהיא אומרת לנעמי, “וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי׃ֿ בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר”.

בשבועות אנחנו חוגגים את מתן תורה – בהר סיני בני ישראל התגיירו וקיבלו את הברית. הגמרא אומרת שכולם היו צריכים לעבור את התהליך. אז זה לא מפתיע שבימים המובילים לחג השבועות, דברי תורה על התגיירות צצים בכל מקום. חיפוש באתר של ישיבה יוניברסיטי YUTorah.org למילה “גרות” מעלה מעל ל-1500 תוצאות, וחיפוש למילה “התגיירות” מעלה עוד 1378. הנושאים (בעוד מקומות, לא רק באתר הזה) הם רחבי ידיים (הלכתי, השקפתי, טקסטואלי…) אבל לא נראה שיש הדרכה פרקטית למה קורה כיום בתהליך הגיור.

במהלך שנותיי כבלנית, היה לי העונג והכבוד ללוות נשים רבות ברגע הגיור שלהן. הגיורת למדה על שבת, כשרות, ברכות ועוד, בימים לקראת היום הגדול שבו היא נהיית חלק מעם ישראל. אבל היא יודעת מה קורה ביום של הגיור? איך המקווה נראה, מי יהיה שם, איזה רגשות יעלו ביום? ואיך הבלנית נכנסת לכל זה?

לא משנה אם הבלנית מלווה אישה ששומרת על טהרת המשפחה או גיורת, ההכנה במקווה זה אותו דבר, זה אותו בור מים, וזו אותה ברכה על הטבילה. אבל יש הרבה הבדלים. תהליכי גיור נעשים במהלך היום, לא הלילה. אישה שמגיעה בלילה ספרה שבעה נקיים; הגיורת ספרה חודשים, אולי שנים, שהיא התכוננה לרגע הזה. אישה שטובלת בלילה מגיעה לבד ואיתה בחדר רק הבלנית (אם בכלל). הגיורת, להבדיל, בדרך כלל מביאה איתה את המורה או המדריכה שליוותה אותה בכל תהליך הגיור, חברות, ולפעמים אפילו בת משפחה. בשבילה, רגע הטבילה הוא לא רגע לבד; יש לה בית דין של שלושה רבנים שנמצאים קרוב, שם כדי לאשר את הסטטוס החדש שלה והשייכות שלה לעם ישראל. אישה צעירה שבאה לטבול ככלה אולי כבר עשתה סיור במקווה כחלק מהלימודים באולפנה או בסמינר, ואילו שחוזרות כל חודש יודעות פחות או יותר מה מחכה להן. לגיורת, מצד שני, כנראה אין קונטסקט ויזואלי, נקודת דימיון לשאול ממנו, ואולי תחשוש מהחוויה של הטבילה.

בנוסף לכל מה שנכתב, הנה רשימה קצרה של דברים טובים שתמיד עזרו לי כבלנית להפוך את היום ליותר נעים:

• אם אפשר, תיצרי קשר אישי עם הגיורת לפני יום הטבילה. תבקשי מהבית דין לתת לה את השם והפרטים שלך, ושהיא יכולה ליצור קשר איתך אם יש לה שאלות.
  • תבססי שאת שם בשבילה כמתווכת, במיוחד אם יש לה שאלות ברגע האחרון שהיא מתביישת לשאול את הרבנים.
• תגיעי מוקדם. הגיורת לרוב תגיע עוד לפני השעה שנקבעה, וזה נחמד להיות שם ולקבל את פניה.
• תערכי לה סיור. תראי לה את חדר ההכנה ובור הטבילה. תסבירי איפה הרבנים יעמדו. תסבירי שלא רק שהיא תהיה מכוסה לגמרי בחלוק, אבל שהם רק יראו אותה מהצוואר ולמעלה.
• תבררי אם יש לה דאגות וחששות. יש לה פחד ממים? היא יודעת לקרוא עברית? היא למדה את הברכה לטבילה?
  • תגידי לה שהברכה נמצאת על הקיר ושזה נפוץ, ברגע האמת, להתבלבל במילים.
• תשימי חבילות טישו במקומות אסטרטגיים בכל החדרים. היא תצטרך אותם!

מעל הכל, אני מנסה לזכור שאני לוקחת חלק ביצירת הזכרונות הראשונים לאחר הגיור. כמו שרות אומרת לבועז בפעם הראשונה שהם מדברים, “אֶמְצָא־חֵ֨ן בְּעֵינֶ֤יךָ אֲדֹנִי֙ כִּ֣י נִֽחַמְתָּ֔נִי וְכִ֥י דִבַּ֖רְתָּ עַל־לֵ֣ב שִׁפְחָתֶ֑ךָ”

אז, הגיור קורה במהלך היום וגברים לוקחים בו חלק. חוץ מזה, מה מבדיל בין הטבילה הזו לטבילה בלילה? זה לא רק ההתחייבות שהנשים האלו מראות, זה גם האומץ לחבק משהו חדש לגמרי ושונה, ולקבל – כפי שהן מאשרות רגע לפני הטבילה – דברים שהן עדיין לא יודעות.

בגמרא במסכת תענית רבי חנינא אומר: “הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן.”

בשבילי, מתגיירים הם בהחלט חלק מהקטגוריה האחרונה! זה מעורר השראה לחוות את הרגע שבו הקריאה “כשר” נשמעת; הגיורת עולה מהמים ובריאה חדשה נכנסת לעולם. זה רגע אופורי מלא בתקווה וקבלה.

רות, אב הטיפוס של מתגיירים, ידועה בחסד שלה. בשניות הראשונות של החיים החדשים שלה, על ידי כך שהיא חולקת את הרגע הזה של פוטנציאל אדיר ותקווה לעתיד, הגיורת עושה חסד עם מי שנמצא. אני מקווה שבכל תהליך גיור, אנחנו הבלניות נוכל להעצים את הרגע.

רינה קרול היא בוגרת של קורס הבלניות של מרכז עדן ויש לה ניסיון של 30 שנה בכל האספקטים של ניהול המקווה.