לפני 30 שנה התחתנתי עם בעלי, איאן. האירוסין הייתה תקופה מרגשת, וככלה צעירה (בת 21) הלכתי לשיעורים כדי להתכונן לחיי נישואין וכיצד לשמור על הלכות נידה ולהתכונן למקווה. לא ידעתי כלום, הכל היה חדש עבורי. למדתי עם מורה נפלאה, לא רק על הלכות מה, מתי ואיך לעשות את מצוות הטבילה, אלא גם על איך להכניס רומנטיקה, תקשורת ואינטימיות לא פיזית לזוגיות שלנו. ציפיתי באופן חיובי לשיעורים בכל שבוע, וניגשתי לפרק החדש הזה בחיים שלנו יחד בהתרגשות.
איאן למד במקביל, עם בעלה של המורה שלי, כיצד לקיים איתי את המצווה הזו. לימדו אותנו שזו המצווה שלנו ודרך שבה נוכל לטפח ביחד את מערכת היחסים שלנו בכל הרמות. שזה לא יהיה משהו שיפריד בינינו, אלא משהו שיקרב אותנו עוד יותר. הלכה היא דבר אחד, אבל יותר מסתם דבקות בהלכה, הרווחנו אינטימיות וחיבור ברמה עמוקה יותר. אני מרגישה שלמדנו הערכה ויחס אוהב לשמירת מצוות הטבילה, שאני עדיין כל כך אסירת תודה עליהם.
במהלך השנים התגלו בדיונים עם חברות רגשות מעורבים לקראת ההכנה וההליכה למקווה. היו ארבעה סוגי תגובות; חלקן אהבו את זה והתחברו לרוחניות שבטבילה. חלקן חשו ניטרליות כלפיו, כאילו זה היה רק אמצעי להשגת מטרה. אחרות תיעבו את זה, ראו את זה כמשהו מלחיץ והיו להן נטיות טורדניות כפייתיות (OCD) סביב ההכנה, לעשות את זה נכון, ועוד יותר לחץ סביב ביצועים לא טבעיים שנרשמו לאחר מכן. הייתה קבוצה רביעית שנמנעה מהטבילה לחלוטין על ידי הארכת אמצעי מניעה. הייתי בקבוצה הראשונה. בכל חודש כשהמחזור שלי התחיל, קיבלתי בברכה את השלב החדש בקשר שלנו, וזמן לחזור לעצמי. כשהגיע זמן הטבילה ציפיתי בהתרגשות לחיבור מחודש. אני חשה מבורכת שאני עדיין מרגישה כך אחרי 30 שנה.
כל אחד מאיתנו הודרך איך להתכונן אחד לשני בליל הטבילה, ובכל פעם שחזרתי מהמקווה, איאן התקלח והתכונן גם אלי. לעתים קרובות חזרתי הביתה לסביבה מוארת בנרות ולבייליס (ליקר קפה), שאהבתי.
לימדו אותנו להיות צנועים באופן שבו קיימנו את המצווה הזו, ולשמור על פרטיות הפעילות וההכנות שלנו. זה כלל לעתים קרובות התגנבות מהבית עם תירוצים עלובים לילדות וכל מיני התחמקויות יצירתיות אחרות שעשינו. הפרטיות והסודיות עזרו לנו להוסיף למיוחדות. לא ידענו, שבעיני הבנות שלנו, הסודיות יצרה בעצם חוסר קיום של המצווה בכלל!
עם השנים הטבילה התפתחה עבורי והפכה למשהו יקר ורוחני. אני חושבת אחורה לשלבים השונים בחיי שבהם הייתי הולכת; כשהייתי מתפללת שזה יהיה החודש שבו אכנס להריון, כשהלכתי במהלך החודש התשיעי להתפלל לתינוק וללידה בריאה, או כשחזרתי שוב, מלאת הכרת תודה, לאחר שנולדה עוד בת בריאה. היו גם חופשות בהן היינו מחפשים את המקווה המקומי, וזה העניק עוד יותר ערך עבורנו לקיום המצווה.
אז, מנקודת המבט הזו על הטבילה, אתן יכולות לתאר לעצמכן כמה נדהמנו לפני כמה שנים, כשהנושא עלה, בפעם הראשונה, עם בנותינו המתבגרות. הן למדו על טהרת המשפחה בתיכון, מה שהוסיף לזעזוע שלנו. בסעודת השבת פנתה אלי אחת מהן ושאלה כלא מאמינה, כשעיניה בולטות, “מה!@# את הולכת למקווה???” הייתי המומה לגמרי ונדהמתי מהשאלה שלה, ועניתי, כלא מאמינה, “כמובן שכן!!!”
ברגע הזה הבנתי שמשהו השתבש באופן רציני בגלל הסודיות שלנו. היינו כל כך טובים בלשמור על טהרת המשפחה שזה אפילו לא נראה חלק ממערכת היחסים שלנו, אפילו לבנות שלנו… שגרו איתנו! איאן ואני שוחחנו על העניין לאחר מכן והחלטנו שההקפדה על הסודיות בעצם ‘ירתה לנו ברגל’ והפכה להזדמנות שהוחמצה לחלוק מצווה יקרת ערך שאנחנו, כזוג, אהבנו לקיים וקיווינו שהבנות שלנו יקיימו גם כן. החלטנו שהגיע הזמן לפגישה משפחתית.
בעבר בכל פעם שזימנו פגישה משפחתית, הדבר הראשון שהבנות היו שואלות אותנו היה “את בהריון?” “חה, חה,” עניתי, “לא ממש”. ואז איאן ואני ביחד המשכנו לשתף באופן דיסקרטי על טהרת המשפחה שלנו, כשכל אחד מתאר את ההטבות והמיוחדות המתמשכים שאנו נותנים זה לזה ומקבלים. היה לי חשוב שננהל את השיחה הזו ביחד כזוג. לא רציתי שהבנות שלי ישמעו שזו רק המצווה שלהן, זו בהחלט מצווה זוגית. זו התבררה כשיחה מועילה מאוד, ואנחנו מרגישים שהצלחנו להקנות לבנות שלנו חשיבות ומיוחדות בקיום המצווה.
אני לא בטוחה איך אפשר להתייחס לזה בצורה אחרת ובאיזה גיל צריך לדון בנושאים הללו עם ילדים/מתבגרים, אני רק יודעת שעבורנו, זו הייתה חוויה של חיבור עם הבנות שלנו ואני שמחה שעשינו את זה. הסיבה שלי לכתיבת המאמר הזה היא לשתול את הרעיון לדון כיצד, ומה, ומתי אולי תרצו לתקשר עם הילדים שלכם כדי להעביר את המצווה היקרה הזו.
דבורה קור היא המחברת של ‘האדם מחפש ריפוי’, שחוקר את החיבור בין הנפש, הגוף והנשמה, תוך הדגשת החשיבות של מציאת משמעות ביחסים אלה. הוא מיועד לקלינאים רפואיים, מטפלים אלטרנטיביים, מטופלים ומטפלים, ומציע כלים להתקדם מעבר לרפואה המסורתית ולתרום באופן פעיל לתהליך הריפוי שלהם. הספר מתמקד ביכולת הטבעית של הגוף לרפא, דן בגישת הלוגותרפיה למציאת משמעות בריפוי ובחוויה סומטית לטיפול בטראומה ובאתגרי החיים. הנושאים כוללים את חיבור גוף-נפש, השפעתן של בעיות לא פתורות על הבריאות, ההבדל בין ריפוי והבראה, אופי המחלה, סלחנות, צמיחה פוסט-טראומטית ועוד.
Devorah Kur is the author of ‘Man’s Search for Healing,’ which explores the interconnectedness of the mind, body, and soul, highlighting the importance of finding meaning in this relationship. It is geared for medical clinicians, alternative health practitioners, patients, and caregivers, offering tools to move beyond traditional medicine and actively contribute to their own healing process. The book focuses on the body’s natural ability to heal, discussing Logotherapy’s approach to finding meaning in healing and Somatic Experiencing for addressing trauma and life’s challenges. Topics covered include the mind-body connection, the impact of unresolved issues on health, the difference between healing and curing, the nature of illness, forgiveness, post-traumatic growth, and more.
Leave A Comment