לפעמים נדמה שיש הסחות דעת שליליות רבות בחוויית הטבילה, והן מערפלות את דעתי כשאני באה להעריך את היופי שבחוויה, ולקיים את המסורת ולבצע את מה שנתון לאחריותי. החוויה היא חוויה כל כך אינטימית, ואני מוצאת את עצמי נאבקת בתחושות של חוסר אמון, חוסר אונים, וזיוף – שלי ושל אחרים. אני מרגישה שאין לי שליטה במצווה שהיא כל כך אישית.
מישהו אחר מחליט מה הן שעות הפתיחה ושעות הסגירה של המקווה, בגלל שיקולים מעשיים, שהם לא תמיד מעשיים לגביי, ובגלל אילוצים הלכתיים, שלא תמיד אני מרגישה שיש מקום שייאלצו אותי. מישהי אחרת מחליטה מה מהווה חציצה ומה לא מהווה חציצה לטבילה, וגם אם הן לא מחליטות, אני חוששת שהן שופטות אותי. ומישהי אחרת מחליטה בכל טבילה אם המאמץ שעשיתי הצליח, או שעליי לנסות שוב — ואני נרתעת מכך שאומרים לי מה עליי לעשות בשעה שאני מרגישה כל כך פגיעה. מבחינה מסוימת, אני אפילו מתרעמת על הנשים ועל הרבנים שמנסים לעזור לי להגיע לטהרה הזאת, מפני שהם פועלים יחד להנציח את המערכות האלה על אף שאני גם מרגישה יסורי מצפון על כך מפני שאני יודעת כמה זמן וכסף קהלתי מושקעים בדבר.
לפעמים אני מצליחה לדחוק הצדה את רחשי הלב האלה, שגורמים לי לתסכול במקום לגרום לי לסיפוק, והפעמים האלה הן בדרך כלל כאשר אני מחוברת לחברות הטובות שלי. בפעמים האלה אני מרגישה שאני שולטת במקצב, בתזמון, במרחב, ואפילו במילה ‘כשר’. כאשר הדברים מתרחשים לפי התנאים שלי, כאשר יש לי חבורה של משתפות פעולה, אני יכולה ליהנות מן הזמן ולהרגיש את הרוחניות.
שלושה טבילות מעצימות עולים בדעתי, ובכל אחד מהם – אני מבינה כעת – הרגשתי טוב מפני שהייתי עם חברות, ושיתפנו פעולה במה שהרגיש כאקט עוצמתי (ונגד הממסד) כלשהו. כאשר גרתי בירושלים, אחת החברות הקרובות שלי ביקשה ממני ללוות אותה למקווה לפני החתונתה. אולי זה טיפשי, אבל אני חושבת שקיבלתי תחושה של ביטחון, כאילו היינו שתיים נגד אחת (אף על פי שלא הייתה אף אחת נגדנו), והביחד הזה אפשר לי להירגע ולראות את הדברים בצורה שונה. אני זוכרת שנכנסנו למקווה הישן הזה, ששופץ והוחזר ליופיו המקורי (מקווה ליד מחנה יהודה) ובאותו רגע ממש רציתי לטבול. אני חושבת שהתחושה הזו עלתה בי – וזאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי כך – לא בגלל המקום עצמו אלא מפני שהרגשתי את הביטחון של ה”ביחד”.
בפעם אחרת, חברה שלי הצטרכה לטבול בליל שבת. במקומות מסוימים אני מבינה שיש פסק שמתיר לנשים לטבול לפני שבת, כדי להימנע מצעידות ארוכות ומצבים לא נעימים. אולי הבנתי לא נכון, אבל אני חושבת שחלק מן הסיבה שהפוסקים במקום שבו אני גרה לא איפשרו את זה קשור לאֵמון. מאוד מטריד אותי לחשוב שסומכים על נשים שהן תספורנה, תבדוקנה ותלכנה למקווה, אבל משום מה לא סומכים עלינו בנוגע לדין בימי שישי. ואף על פי כן, החברה שלי תכננה לוותר על ההליכה בגלל הקושי. ואז החלטנו שנלך ביחד – זה יהיה הזמן “שלנו”, נעשה יחד מן “טיול” למקווה, וניהנה מן הזמן הזה. ושוב, הרגשתי שהתגברנו על מחסום מסוים שמישהו הציב בדרכנו, ועיצבנו את המצווה כך שהפכה להזדמנות לחברוּת שלנו.
ופעם אחת התקשרתי לחברה נאמנה לשאול אותה על המקום והזמן שבו אוכל לטבול בעיר שלה. השיחה איתה התירה לי להאמין בידע שלי ולהחליט בעצמי. עשיתי את זה ואהבתי מאוד את ההרגשה.
אם כן, אני חושבת שמה שלמדתי הוא שבמקום שיש בו אֵמון יש גם יופי. לפעמים אני מרפה, ומשתמשת ברגעים הללו של הביטחון כדי להתבונן אל מעבר לפחדים ולדאוגות שלי וליהנות מן המצווה כדרך להתחבר למה שבאמת חשוב לי.
Dr. Naomi Marmon Grumet is the founder of The Eden Center, and director of the Training Program for Mikveh Attendants. She received her PhD in Sociology. She lives in Jerusalem with her husband and three children.
Leave A Comment