לנווט את תקופת הנידה בתור זוג

בתחילת הקשר עם מי שלימים הפך להיות בעלי, התמודדתי עם מצב אישי קשה. כשדיברתי איתו על זה, הוא הקשיב בקשב רב, עצר מהורהר, ואז השיב ברצינות “אני לא יכול להעלים את הכאב שלך, אבל אני נושא אותו איתך, ואת לא לבד בזה.” הרגע הזה נחרט בזיכרוני, ואני עדיין יכולה לדמיין בבירור היכן ואיך הרגשתי במהלך השיחה הזו. זה היה רגע מכריע במערכת היחסים שלנו –לא רק שזה עזר לי להבין שזה האדם  שארצה לבלות איתו את חיי (איזה אישה צעירה, מופנמת וקצת מיזנתרופית לא הייתה נשבת בקסמו אחרי משפט כזה?) אלא זה הפך להיות מנטרה שלנו, שאנחנו נעמוד זה לצד זו בעת צרה.

אנחנו מהדהדים את הרעיון הזה אחד לשני כל הזמן, לא רק בזמנים של עוצמה או קושי. אפילו בשגרה היומיומית של החיים – עבודה, בית ספר, ניקיון, בישול – אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים להעלים את כל הבעיות, ובכל זאת פיתחנו שפה משלנו שאפשרה לנו לחלוק את הנטל ולהקל על העומס. רעיון זה הפך לאחד ההיבטים היפים והחזקים ביותר במערכת היחסים שלי עם בעלי – הביטחון המוענק מהידיעה שתמיד יש לי מישהו שנושא איתי את העול לאתגרים נפשיים ופיזיים שלי, היופי בזה שאני יכולה להעניק לו אותו הדבר.

מצוות שמירת נידה והליכה למקווה יכולים להעיק על אישה, ולמעשה כל הנטל הקשור בשמירתם נופל עליה. בקורס ההכשרה למדריכת כלות של מרכז עדן בשבוע האחרון, דנו על כך שבעוד שנשים רבות אוהבות את תהליך ספירת שבעה נקיים, הכנה למקווה וטבילה, אחרות ממש מתקשות במצוות אלו. בין אם את מזדהה עם קבוצת הנשים שאוהבות או אלו שמתקשות, ישנה הסכמה כללית כי קיום הלכות טהרה משפחה הוא משימה גדולה.

בשיעור דנו בכך שאמנם עשוי להיות קשה לזוגות לנווט את התפקיד והאחריות של הבעל בתהליך שמירת הלכות נידה, אבל בו בזמן זו יכולה להיות גם הזדמנות מדהימה לבעל לצמוח מתוך האתגר ולומר: “אני לא יכול לקיים את המצווה הזו בשבילך, אבל אני יכול לעשות דברים שיקלו עליך; ואת לא לבד בזה.” כל זוג צריך למצוא את השילוב הנכון שמתאים לו, דרך תהליכי תקשורת וניסוי וטעיה, אבל זה מאד חשוב שנשים שמקיימות הלכות טהרת המשפחה ירגישו שהן לא לבד בזה.

הדגמה טובה של רעיון זה אפשר ללמוד מהרב אריה לוין, הצדיק מירושלים. ישנו סיפור על הפעם שהרבנית לוין נפצעה, והרב לוין ליווה אותה לרופא. כשהרופא שאל מה הביא אותם למרפאה, השיב הרב לוין “דוקטור, הרגל של אשתי כואבת לנו”. ברור שזו רמה גבוהה מאוד שאליה יש לשאוף, אבל הסיפור ממחיש את הכוח של לקיחת אחריות מלאה על האתגרים בחייה של בן או בת זוג.

בקורס שוחחנו על כך שעבור נשים שרוצות שבעליהן יהיו מעורבים יותר במצווה, הבעלים יכולים גם ללמוד הלכות, לשאול שאלות הלכתיות, לתזכר (בצורה מכבדת) את נשותיכן לעשות את הפסק טהרה ובדיקות, לחשב את זמן הווסת, או לתקשר באופן פעיל על ציפיות שונות בליל הטבילה. לנשים שלא רוצות שהבעלים שלהן יהיו כל כך מעורבים בפן הלכתי, בעליהם יכולים להיות אחראים על הצד היותר לוגיסטי של ליל הטבילה, על ידי החלפת הסדינים, להתקלח (בקשה די סבירה אחרי כל הזמן שאישה משקיעה בהכנה והסרה של חציצות לפני המקווה) בניקיון הבית, בטיפול בילדים או בארוחת ערב.

כשבעלי ואני היינו נשואים טריים, ניסינו דרכים שונות לכלול אותו במצווה, מה שהקל קצת עלי בכל התהליך. בפעם הראשונה שהלכתי למקווה אחרי שהתחתנו, הייתי עצבנית וחששתי ללכת לבד אחרי חוויה ראשונה לא חיובית. בעלי זיהה את הצורך שלי, הלך איתי למקווה, ואז חיכה מעבר לפינה עד שיצאתי. זה היה מעשה כל כך פשוט, אבל זה עזר לי להוריד מהמשקל הרגשי שנשאתי ואיפשר לי ללכת למקווה בפעם הראשונה בחיי הזוגיות בשמחה.

מאז אותה חוויה, הצרכים שלי השתנו וניסינו דרכים שונות לשלב את בעלי בתהליך. אני לא חובבת מטלות בית בשום אופן, אז פעם אחת לפני שהלכתי למקווה, בעלי הציע להחליף מצעים בזמן שאני טובלת. כשחזרתי מאוחר יותר באותו לילה ומצאתי את השמיכה מגולגלת ומקומטת כולה לצד אחד של כיסוי השמיכה, החלטנו שיש דרכים פרודוקטיביות יותר עבורו להיות מעורב.

כשליל הטבילה שלי חל בערב שבת או במוצאי שבת, בעלי עושה גם את הספונג’ה וגם את הכלים (בדרך כלל אנחנו רבים על מי עושה איזו מטלה בזמן הניקיון לפני השבת). כשהייתי צריכה ללכת למקווה במוצאי תשעה באב, הוא דאג להכין ארוחת ערב לשבירת הצום. היו גם מקרים שבהם לבעלי היה תפקיד פעיל יותר בתמיכה בפן ההלכתי. כשהייתי לומדת בכל הכוח למבחנים בתואר, הייתי מאבדת תחושת זמן, והוא היה מזכיר לי בצורה מכבדת ועדינה מתי הגיע הזמן לעשות הפסק טהרה או בדיקה. אם הייתה עולה שאלה הלכתית, הוא היה אחראי על לבררה.

במהלך הנישואין שלנו, גילינו שאין מתכון סודי אחד שעובד בצורה מושלמת לכל החיים. היכולת לתקשר את הצרכים המשתנים הללו ביום או יומיים לפני ליל הטבילה קירבה אותנו והקלה את המעבר חזרה למערכת היחסים שלנו בזמן שאחרי הטבילה. זה מזכיר לשנינו שאנחנו צוות, ועלינו מוטלת האחריות המפוארת לעזור אחד לשנייה, במיוחד כשמדובר בגורמים שכל כך מהותיים למערכת היחסים שלנו.