בעלי הוא אדם חם, מצחיק ונדיב. ביחד גילינו את הצדדים הכי נפלאים בזוגיות, על התקדמות בחיים יד ביד, על התכנסות פנימה לתוך עצמנו, ואחד לתוך השני, יחיד עם הגילוי שהשלם יותר משמעותי מכל חלקיו. ברוך ה’.

ואז- הוא נסוג. דיכאון של בן-זוג מחלחל לכל התחומים בחיי הנישואין. זה אומר שבן-הזוג שלי היה לא נגיש, בקושי הייתה לנו אינטראקציה והוא לא הביע עניין במרחב המשותף שלנו. הימים נמשכו כך. 

הזכרונות שלי מהמקווה באותן שנים אפיין עבורי את החוויה של אישה הנשואה לבעל בדיכאון. כאשר הייתי יוצאת לטבול מקווה, הוא היה אומר, “אל תצפי שמשהו יקרה הלילה.” זה, מהבן-אדם שהיה מתקלח, מגלח, מחליף את המצעים, ואז מקבל את פניי בכניסה לבית כשהייתי חוזרת מהמקווה. אבל עכשיו אף פעם לא הייתי בטוחה מה אמצא כשאחזור מהמקווה. לפעמים היו לנו כמה דקות ביחד. לפעמים היה מרגיש שהדיכאון הונח מעט בצד. לפעמים הוא ישן כשחזרתי. 

בזמן ההכנות למקווה הרגשתי לבד. זה היה יותר נורא מהרגעים שהייתי צריכה להיות הורה יחיד. מה שפעם הרגיש כמו סוד מתוק וכמוס, עכשיו היה מלווה בהרבה כאב. לא הרגשתי אף פעם שזה חסר טעם לעבור את כל ההכנות, אבל זה בהחלט כאב. אפילו קרני האור שנכנסו לעיתים לרגעים האלו סביב המקווה דווקא הגבירו את הכאב. התפללתי. ידעתי שה’ שמע אותי אבל בכל זאת המשכתי לסבול. חודש אחר חודש, ללא שום סיום באופק.

התפילות לפני ואחרי הטבילה היו מאוד משמעותיות עבורי. הם תיארו את חווית הטבילה וההכנות כדרך לקדש ולכבד את ה’, על מנת להתקרב לה’. זה בסדר. ואז הייתה בקשה להיטהר מטומאה. באופן טכני- זוהי מטרת המקווה. אך למילים הללו היו משקל כבד מאוד עבורי יחד עם הרצון הנואש להיפטר מהעצבות הכבדה, מהמחלה הערמומית של דיכאון. להיות בזוגיות תקינה ומלאה באור ושמחה. “וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם”. אני מאמינה בקדושה וביופי במצווה זו. אז בבקשה… תן למים הללו לשטוף את העצבות. התפילה לפני הטבילה ממשיכה עם בקשה של תפקוד הזוגיות – “ ויהי רצון… שתתן לי ולאישי כח ויכולת ועזר וסיוע לזיווג שלנו.” כח, יכולת, עזר… אני זקוקה לכל המילים האלו. התפילה לאחר הטבילה עוסקת בתהליך הרגשי הקיים לפני ואחרי טבילה, עם תקווה לישועה ונחמה. זה ממשיך עם בקשה שכל עבירה, עצב ויגון יישטף: “כך אני מתפללת אליך שתשטוף מעלי כל עברה ועוון כל עצב ויגון.” בקשה לבריאות, שמחה והכרה בה’ מגיעים לאחר מכן. הבקשה האחרונה, הזכירה לי מה צריך ויכול להתקיים בזוגיות:  “ ויהי רצון שיהיה  ביתנו בית של שלום, אהבה ואחווה וחסדך לא יסור מעמנו נצח.” זה כל מה שרציתי, בית מלא שלום, ולא סבל. 

כשחיים עם בן-זוג  בדיכאון, זה משפיע על מצב הרוח שלך גם כן. זה העציב אותי והכריח אותי להתמודד עם מצבים שבהם הייתי זקוקה והייתי רוצה שבן-זוגי יהיה לצידי. באותו הזמן החוויות שלי נשארו בפנים. דמעות, כעס, והתחננות לשינוי כלשהו, נפגשו בקיר האטום שהתבטא בשקט של בעלי. 

כיום, שנים לאחר מכן, חזרנו למרחב הנפלא שלנו יחד. עם חסדי ה’, עברנו הלאה.

הייתי צריכה לכתוב ולשתף את זה, אפילו באופן אנונימי, על מנת להביא את השלב הזה בחיים שלי- בחיים שלנו- החוצה מתוך מקום המסתור שלו. כאשר קראתי בעבר חוויות אישיות של נשים הסובלות מדיכאון, רציתי ליצור קשר ולהתחבר, אבל לא נתתי לעצמי, כי הסיפור שלי שונה. אז הייתי צריכה לספר את הסיפור שלי, ולהעלות לכתב את הרגעים החשובים שבהם המשכתי לתפקד ולא התייאשתי, על חיים עם תקווה יחד עם כאב. על הידיעה שהחוויה במקווה יכולה להיות עוצמתית ובהחלט מתוק, אך לא עכשיו ברגע זה. ועל הרגעים בהם חזרתי מהמקווה לבעל הסובל מדיכאון.